הכרת תודה היא אחת התכונות החשובות ביותר של אדם. על ידי הכרת המעשים הטובים, אנו מביאים גדולה לעולם. להבדיל, כאשר אנו מתעלמים מהטוב, או שוללים את קיומו של הטוב שנתברכנו בו, אנו מונעים מעצמנו ומהעולם להגשים את הטוב. ברמה לאומית, אם לא נבין את החסד המופלא אשר הקב"ה עושה עמנו בכל רגע, איננו יכולים לעובדו אפילו לרגע אחד. בפרשתנו אנו לומדים על תכונה בסיסית זו (דברים 8:10):

הרב צבי יהודה הכהן קוק הביע דעה מאוד מעניינת על קנאות דתית וטען שכל מי שחש קנאי לגבי ערכים דתיים צריך לבדוק את הקשר שלו עם הקב"ה, אבל אדם שחייב להשתמש באותה הקנאות צריך לבדוק את יראת השמיים שלו. בפרשתנו, פרשת פנחס, פנחס פעל בצורה קנאית כאשר ראה את זמרי, נשיא שבט שמעון, מקיים יחסים פסולים עם אישה מדיינית בשם כזבי

איש חכם פעם אמר: "אדם דתי הוא אדם פתי". ההשקפה המודרנית רואה את האדיקות של הדת כמשהו המנותק מהמציאות. כל הדתות מצפות מהאדם לדרגה מוסרית גבוהה ורואות את התרבות באור החיובית ביותר האפשרית. נראה שרעיון זה נוגד את מה שבאמת קורה בעולם. צדיקות גמורה אינה יכולה להתקיים בעולם שבו רווחים תחרות ורמאות.

היהדות דורשת מסירות מלאה מכל יהודי. אין קיצורי דרך ביהדות. יהודי חייב להיות מוכן להקריב הכל כדי לעבוד את הקב"ה. זה אינו כולל רק היבטים חומריים, אלא גם היבטים רגשיים. הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, המייסד של המודל האנליטי של לימוד גמרא, דן בכוונה שצריכה להיות ליהודי בזמן תפילה. הוא מרחיב את דבריו של הרמב"ם שטוען שכדי למלא את המחוייבות המלאה של התפילה, לא די לומר את המילים בזמן המתאים בזמן קשירת הטלית והתפילין. אדם צריך להתפלל עם הכוונה המתאימה

פרופסור לאתיקה במכללה מאוד מכובדת נתפס פעם כשהוא עושה מעשה מאוד לא אתי. לאחר מעשה ניגש אליו אחד הסטודנטים שלו ושאלו כיצד יכול לבלות את רוב זמנו בהוראת אתיקה ואז לבצע מעשה כה חמור. המרצה הסתכל בתלמידו עם חיוך ממזרי וענה: "למה לא? האם מרצה למתימטיקה חייב להיות משולש?" מוסר ההשכל הוא שאדם יכול ללמוד או ללמד נושא מסוים, אך יכול לנתק עצמו לגמרי מנושא לימודיו. ביהדות רעיון זה פשוט בלתי נתפס. עמוד התווך של היהדות הוא התורה ושמירת המצוות. לימוד תורה בלבד אינו מספיק.