עקב – הכרת תודה אמיתית

הרב עזרא פרידמן

הכרת תודה היא אחת התכונות החשובות ביותר של אדם. על ידי הכרת המעשים הטובים, אנו מביאים גדולה לעולם. להבדיל, כאשר אנו מתעלמים מהטוב, או שוללים את קיומו של הטוב שנתברכנו בו, אנו מונעים מעצמנו ומהעולם להגשים את הטוב. ברמה לאומית, אם לא נבין את החסד המופלא אשר הקב"ה עושה עמנו בכל רגע, איננו יכולים לעובדו אפילו לרגע אחד. בפרשתנו אנו לומדים על תכונה בסיסית זו (דברים 8:10):

"וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ"

פסוק זה הוא הבסיס לברכת המזון. הגמרא (ברכות, 48:) מסבירה שלאורך הדורות מנהיגים שונים פיתחו את הנוסח הסופי של ברכת המזון, אך מקורו במצוה דאורייתא. הבסיס למצוה זו, כפי שנאמר לעיל, היא החובה להכיר תודה. כאשר אנו מכירים תודה לקב"ה על המזון שנתן לנו, אנו מפנימים את חשיבותה של העובדה שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו ויש להכיר בכל מעשה שנעשה. נראה שכך צריך להיות לגבי כל הברכות. אך, החובה לברך את שאר הברכות, כמו הברכה לפני האכילה או בזמן אירועים משמחים, הינה מדרבנן. חכמינו רצו להרחיב את חשיבותה של הכרת התודה בכך שקבעו את אמירתן של כל שאר הברכות. אם הכרת תודה היא כה חשובה, מדוע לא הרחיבה התורה בכל סוגי הברכות? מה מיוחדת ב"ברכת המזון"?

ברכת המזון מייצגת את אב-הטיפוס של הכרת התודה בתורה. ישנם מצבים רבים בהם התורה דורשת מעשה והחכמים מרחיבים עליו. הסיבה לדינמיקה זו היא בשתי חובות נפרדים, כלהלן: התורה מלמדת על המקור הישיר של עקרון באמצעות מצוה. חכמינו אז משתמשים באותו המקור ומיישמים אותו לתחומים אחרים. למשל, בענייני מוקצה, חכמינו אסרו על נשיאת חפצים מסוימים בשבת, גם אם מדאורייתא אין איסור כזה. הרמב"ם (משנה תורה, שבת 24) מסביר את ההגיון מאחורי הקביעה של החכמים:

כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח".

הרעיון העומד בבסיס מצוות השבת היא לשמור את יום המנוחה, ולכן כל ההיבטים של השבת צריכים לייצג עקרון זה. אז הרחיבו החכמים על עקרון זה לתחומים אחרים, כדי להעשיר את יום המנוחה.

אותו עקרון קיים בנוגע להכרת תודה. הבעת תודה לקב"ה לפני האכילה מייצגת רמה מאוד גבוהה של הכרת תודה. אך, כאשר אדם רעב ואינו מסוגל להתאפק, תחושת הכרת התודה קלה יותר. מצד שני, יש צורך בהכרת תודה גם כאשר אדם כבר שבע. התורה מלמדת אותנו במיוחד שעלינו לברך ברכת המזון לאחר ששבענו, כדי ללמד אותנו שהכרת התודה האמיתית היא ההערכה שאדם חש לאחר שכבר נעשה לו טוב. התורה מזכירה מושג זה מאוחר יותר באותו הפרק:

"הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתּ וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים."

הכרת תודה הינה אמיתית יותר כאשר האדם כבר מילא את הצורך שלו. למשל, כאשר בעל אומר תודה מיוחדת לאשתו לאחר עבודתה הקשה, יש תחושה שזה אמיתי. בנוסף, כאשר מעסיק מודה לעובד לאחר גמר פרויקט מוצלח, העובד חש מוערך יותר. כפי שראינו, לתודה הראשונית יש ערך פנימי, אך התודה הסופית משקפת את הכרת התודה האמיתית.