פקודי – אנו מחוייבים

הרב עזרא פרידמן

היהדות דורשת מסירות מלאה מכל יהודי. אין קיצורי דרך ביהדות. יהודי חייב להיות מוכן להקריב הכל כדי לעבוד את הקב"ה. זה אינו כולל רק היבטים חומריים, אלא גם היבטים רגשיים. הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, המייסד של המודל האנליטי של לימוד גמרא, דן בכוונה שצריכה להיות ליהודי בזמן תפילה. הוא מרחיב את דבריו של הרמב"ם שטוען שכדי למלא את המחוייבות המלאה של התפילה, לא די לומר את המילים בזמן המתאים בזמן קשירת הטלית והתפילין. אדם צריך להתפלל עם הכוונה המתאימה. הרב חיים טוען שאם אדם אינו חש באופן מודע שהוא עומד ומדבר בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, בכל הדרו, אזי אין זה משנה מה הוא אומר, כי הוא לא באמת מתפלל. ללא הרכיב הרגשי, התפילה אינה תפילה. זו רק דוגמא לדרך שבה על יהודי להתמקד ולהביא את הלב והרגשות שלו למצב שבו הוא מרגיש שהוא יכול לעבוד את ה' בכל הרצינות. זוהי משימה קשה מאוד, כי רגשות הן ניידים ולפעמים אי אפשר לשלוט בהם.

איך יכול יהודי להגיע למסירות רגשית גבוהה כל כך? כולנו נוצרנו עם מגרעות ותמיד יש ימים בחיינו שאנו קמים ופשוט אין לנו כוח להתפלל או אין לנו יכולת לשיר זמירות בשולחן שבת. למה מצפה הקב"ה מאיתנו? התשובה היא שאם נקלוט את הדרך הנכונה להסתכל על אורח החיים שלנו, על התורה, נוכל לענות על שאלה זו. בכל ההיבטים של החברה המודרנית, יש חוקים, מחוייבות וזכויות. התרבות מסתגלת ומקבלת כי המערכות המפורטות והמחייבות, כמו הממשלה, הינן חיוניות למניעת מצב של אנרכיה. מערכת משפטית היא עמוד התווך המאחדת את החברה. רוב שומרי החוק בחברה מקבלים את חוקי המדינה שבה הם גרים, גם אם הם חושבים שחוקים אלה נוקשים מדי או שאינם הוגנים. אזרח ממלא את חובותיו בגלל שהוא מבין ומאמין שזה הדבר הנכון לעשות. אותו המצב קיים גם בתורה, אך בדרגה הרבה יותר עמוקה.

פרשת פקודי משלימה את חומש שמות, אשר סיפר את סיפור יציאת מצרים, קבלת התורה ובניית עם ישראל. החומש מסתיים בכך שהוא חוזר על פרטי המשכן וכליו. רובו של החלק השני של חומש שמות דן בפרטי בניית המשכן, אך בפרשת פקודי יש תוספת ייחודית. בניגוד לתיאורים הקודמים של המשכן, פרשת פקודי מזכירה את המילים "כאשר צוה ה' את משה" יותר מעשרים פעמים. מאחר ומילים אלה אינן נותנות לנו מידע נוסף לגבי המצוות, מהי מטרתה של תוספת זו? התורה מצווה אותנו לבנות משכן ונותנת לנו פרטים מדוייקים – באילו חומרים להשתמש, המידות המדוייקות ואיפה יש לשים כל כלי. האם כל פרט באמת חשוב? למשל, אם מישהו חש שחלק מהמשכן צריך להיות מזהב ולא מכסף, האם זה באמת משנה?

המשכן הוא המראה של החיים היהודיים. המשכן הוא מיזם פיזי אשר נבנה על ידי עם ישראל בכללותו. המילים לעיל באות ללמד את עם ישראל לכל אורך הדורות שהתורה אינה רק חוויה רגשית או התגלות דתית, אלא מערכת המחברת בין כל חלקי החיים שלנו. כאשר נוכל להפנים רעיון זה, נוכל להבין ולחיות עם כל חלק במשכן, בדיוק כמו שה' רצה. נוכל להעריך כל היטב, ללא קשר לדרך שבה הרגשות שלנו משפיעות על הדעות שלנו. מסר זה חיוני לעבודת ה'. אולי יש ימים שבהם אנו קמים ואין לנו כוח רגשי או נפשי להתפלל בכוונה מלאה. אך, אם נוכל להפנים את הדרך שבה התורה מציגה לנו הנחיות לחיים מלאים בשפע, אז ללא קשר למצב העכשווי ולקשיים שאדם עובר בחייו, הוא יוכל לעשות את מיטב המאמצים להתכוון בתפילה. אותו יהודי יוכל להנות מהשבת גם אם הוא סובל מקשיים כלכליים ועדיף לו לעבוד שעות נוספות ביום ששי. למרות שהתורה מקיפה את כל החיים שלנו, חוקיה אינם חשובים פחות ממערכת משפטית מודרנית, בין אם זו הממשלה, הצבא או תאגיד כלשהו. ככל שנבין יותר שאנו מחוייבים למערכת מפורטת של חוקים, שהם לטובתנו, כך נוכל להשקיע בצורה רצינית יותר בעבודת ה'.

דרך החשיבה הזו חשובה עוד יותר בימינו. לצערנו אנו חיים בדור של פוסט-מודרניזם. אנשים חשים שהרגשות הספונטניות שלהן הן אמיתיות. מוסר אובייקטיבי ודברים דומים אינם חשובים וצעירים רבים כיום רוצים להיות משוחררים מחובות כלשהן. להיפך, כאשר אנו מחוייבים למערכת המפרטת כיצד יש לנהוג בכל תחומי החיים, אנו מתחזקים. מסירות אמיתית היא כאשר אדם חש רצון לעשות משהו, אך הוא יודע שזה לא הדבר הנכון לעשות. התורה מלמדת אותנו כיצד להתמודד עם הרגשות שלנו ולהבין את החשיבות של מערכת המנחה את חיינו ומדריכה אותנו כיצד להיות אנשים טובים יותר. אמת וערכים אובייקטיביים אינם דבר שלילי. הם הדרך שבה על העולם שלנו לנהוג, גם אם הם קשים ומורכבים. ולכן, בפעם הבאה שקשה לנו לשים תפילין, לפתוח את הארנק ולתת צדקה, או לעשות טובה למישהו שאיננו אוהבים, עלינו לזכור חמש מילים אלה: "כאשר צוה ה' את משה". אנו מחוייבים לשמור מצוות ובכך נהיה לאנשים טובים יותר.