תצוה – לעמוד על שתי רגליך

הרב עזרא פרידמן

כיצד יכולים חיים דתיים אידיאליים להתקיים בתוך החברה המודרנית? האתגר הגדול ביותר של היהודים לכל אורך ההסטוריה הוא הקונפליקט שנוצר בין חיים דתיים מלאים בעולם שאינו תמיד עולה בקנה אחד עם האידיאלים היהודיים. במשך מאות בשנים נאלצו היהודים לבחור באיזה צד לעמוד. האם הם חברים בחברה מודרנית הנצמדת לאידיאלים מודרניים, ובו בזמן מנסים לשמור ככל יכולתם על המסורת היהודית, או שהינם יהודים מסורים המנסים להרחיק את עצמם ככל האפשר מהעולם שמסביב? התשובה לשאלה זו מצויה בקשר המורכב הקיים בין מסירות מלאה ליהדות בזמן הערכה של החברה המודרנית ושימוש בה. שורשה של המילה "הלכה" היא מהמילה "הליכה". המחשבה היא שההלכה היהודית יכולה תמיד להתמודד עם כל אתגר מודרני אשר נקרה בפניו. הערכים נותרים חזקים בזמן שאנו הולכים דרך מציאות משתנה. נקודת מבט זו ברורה בתחומים רבים בחיים. יהודים יכולים לשמר קשר חזק עם חברה רב-תרבותית, ובו-בזמן  לא להתבייש בעוצמתה של הזהות היהודית בקביעה כי נישואי-תערובת הינם קו אדום בל יעבור. יהודים יכולים להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת ולהנות מתרומתה לחיים, ובו בזמן לקבוע גבולות כדי להבטיח את שמירת האווירה המסורתית והמיוחדת של השבת. בתחומי המדע, בעוד מחקרים על תאי גזע משפרים לאין ערוך את חיינו, עדיין יש תחומים בהם עלינו לתת לקב"ה להחליט מה מותר ומה אסור. ניתן למצוא דוגמאות לקונפליקט זה כמעט בכל תחומי היהדות, אך … ניתן גם למצוא פתרונות. כדי להיות חלק אמיתי ושלם בתוך הקשר הדינמי הזה, עלינו כיהודים לתמיד להקדיש את חיינו קודם כל לערכים הדתיים שלנו ואז להושיט יד לעולם שבחוץ.

בפרשתנו התורה דנה במצוות המגוונות הקשורות לעבודת הכהנים, בנוסף לאלה הקשורים למשכן. מאז שהכרנו את משה רבנו, פרשת תצוה היא הפרשה היחידה שבה שמו אינו מופיע. האם יש קשר בין ההלכות הנדונות בפרשה לבין העדר שמו של משה רבנו? הרב יצחק זאב סולווייצ'יק מסביר שהמילה "תצוה" היא צורה ייחודית של המילה "מצוה". הרב סולווייצ'יק מסביר שבניגוד לפרשת תרומה, שבה רוב המצוות המפרטות את תהליך בניית המשכן מתאימות רק לשנים שבהן עם ישראל הלך במדבר, הלכות הכהנים בפרשת תצוה הינן נצחיות ומיועדות לעם ישראל גם לאחר כניסתו לארץ ישראל. אולי זו הסיבה ששמו של משה רבנו אינו מופיע בפרשה. הכהנים ועבודת ה' שלהם מייצגים את הדרגה הגבוהה ביותר של קדושה לעם ישראל. ללא המנהיג והדמות המובילה, יכול להיות שעם ישראל לא היה מסוגל לדמיין עולם של קדושה ומסירות דתית. הקב"ה דווקא לא רצה ששמו של משה יופיע בפרשה, כדי ללמד את עם ישראל שיש בו פוטנציאל להגיע לרמות גבוהות של קדושה גם אם משה רבנו אינו עמו. משה רבנו והגדולה שלו לא יהיו בעולם הזה לתמיד. עם ישראל היה חייב ללמוד לעמוד על שתי רגליו ולהבין שעליו להתמודד עם שעות כושר קשות גם אם משה רבנו לא נמצא כאן לעזור להם. עם ישראל היה צריך ללמוד שביכולתו להתפתח בסביבה סגורה וצמודה מאוד, אך היה עליו גם ללמוד כי יוכל לפרוח בעצמו גם מחוץ למסגרת הצרה.

חשוב ביותר להפנים רעיון זה ביהדות. עלינו לרכוש זהות יהודית חזקה שאינה ניתנת לשבירה. כדי להשיג זאת, על היהודי קודם כל לחיות בסביבה סגורה ומטפחת ולאחר שרכש ערכים יהודיים חזקים, יוכל להתמודד עם העולם שבחוץ ולהנות מהערכים וההתפתחויות שיש בו. כפי שנאמר קודם לכן, סביר להניח שיש קונפליקט בין שתי דעות אלה, אך עלינו לראות את הדברים כתהליך. קודם כל עלינו לקבל את הכלים והאידיאלים ואז נוכל לצאת לעולם ולהמשיך לפרוח. גם עם ישראל עבר אותו תהליך – קודם כל קיבל את התורה וזכה בהשראתו של משה רבנו ומנהיגותו. אך לאחר זמן היה עליו להבין את מלוא הפוטנציאל שהיה טמון בו לאחר לכתו של משה. זהו המסר של פרשת תצוה. יהודים חייבים להיות מודעים לעובדה שעליהם ללמוד להתמודד עם העולם שבחוץ, ולא להתרחק ממנו.

ידוע שהרב מאיר שפירא מלובלין לימד את תלמידיו שרמת המצויינות שלהם בישיבה אינה הדרך היחידה להעריך את התקדמותם הרוחנית. כאשר הם עוזבים את הסביבה הישיבתית ונכנסים לעולם שבחוץ, אם הם ממשיכים לפרוח בתחום הדתי, זוהי מידה אמיתית של היהדות שלהם. יהודי צריך לפתח קליפה קשה סביב עצמו כאשר הוא נמצא בעולם, אך בו זמנית, עליו גם לפתוח את הלב כדי לחקור ולהפנים את הפלאים הרבים שיראה מסביבו.