בהעלתך – היופי שבחיי היומיום

הרב עזרא פרידמן

בני אדם תמיד מחפשים דברים חדשים ומרתקים. בכל תחומי החיים, אנשים רבים חשים בצורך לשינוי כשהם מתאכזבים מהעול ומהשעמום של השגרה. נטייה זו גוברת עוד יותר אצל יהודי דתי, כי הדת היהודית מלאה בחזרות ובשגרה – אותן תפילות, אותם חגים ואותן הלכות בכל ימות השנה. למרות שיש אירועים וחגים רבים במהלך השנה, הם אף פעם לא משתנים. יהודים רבים חשים, מתישהו במהלך חייהם, מאותגרים מתחושות של חוסר התלהבות בעבודת ה'. איך נוכל, כיהודים מאמינים, להפוך את אורח החיים הדתי לדבר מרתק ואיך נמשיך לספוג את ההשראה שבתורה שאנחנו לומדים ובמצוות שאנחנו מקיימים. את התשובה נמצא בפרשת השבוע.
בפרשתנו מביאים חז"ל את אחד המדרשים המעניינים והמפורסמים ביותר בכל החומשים. הפרשה מתחילה במצוות של הדלקת המנורה מידי יום בבית המקדש. הפרשה בשבוע שעבר הסתיים בקרבנות של כל 12 נשיאי השבטים. קרבנות אלה היו אחד מרגעי השיא בהיסטוריה היהודית. עם ישראל בנה בית לה', משכן, וכדי לחנוך את קדושתו, כל נשיא הקריב קרבן של זהב, כסף ובהמות.

חז"ל שואלים למה נסמכו שני אירועים אלה בתורה? התשובה היא שאירוע חנוכת המשכן לא הסתיים בקרבנות. בזמן שהנשיאים הקריבו את קרבנותיהם והשמחה נמשכה, מישהו בצדדים צפה בעצבות. אהרן הכהן ראה את החגיגות והיה בהלם. אהרן היה הכהן הגדול, האחראי על עבודת ה' הקדושה ביותר, כמו הקרבנות וכל עבודת המשכן. ובכל זאת, כאשר הופיעה ההזדמנות לחנוך בית לה', הפעם היחידה בהיסטוריה שבו ניתן היה לחנוך בית לה', אהרן ישב בצד ולא היה יכול להשתתף. ה' ראה את כאבו של אהרן ומיד לאחר מכן הציג את המצווה של הדלקת המנורה בבית המקדש. חז"ל אומרים שה' אמר לאהרן שהמצווה של הדלקת הנרות מידי יום הייתה גדולה יותר מכל הקרבנות של הנשיאים. כאשר אהרן שמע זאת, הוא התנחם.

הרמב"ן מתקשה בהבנת המדרש הזה ושואל שתי שאלות חשובות שנראה שכמעט ואין עליהן תשובה. ראשית, הרמב"ן טוען שתגובתו של אהרן נראית לא הגיונית. ככהן הגדול, אהרן הקריב קרבנות רבים מידי יום. הוא בעצמו הביא את הקטורת וביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, הוא ערך את כל העבודה בבית המקדש ונכנס לקודש הקודשים. איך יכול להיות שאהרן חש מדוכא בגלל קרבנות הנשיאים אם הוא יעבוד את ה' בעבודה כל כך חשובה בעתיד? השאלה השנייה היא למה אהרן התנחם כאשר ה' ניסה להרגיע אותו במצוות הדלקת המנורה? למה הדלקת המנורה הייתה חשובה יותר מהבאת הקטורת או מהכניסה לקודש הקודשים ביום כיפור?
אם נקרא לעומק את מה שה' אומר לאהרן, אולי נוכל להבין את שאלתו של הרמב"ן. הדלקת המנורה נראתה כפעולה יומיומית ויחסית חסרת משמעות בעבודת המקדש. אך, זו בדיוק הנקודה. למרות שפעולה זו נראית כל כך שגרתית, מישהו חייב להדליק את המנורה לפי ההלכה אי אפשר להביא את הקטורת ללא הדלקת הנרות. ה' ניסה לומר לאהרן שלמרות שלנשיאים ניתנה זכות לחנוך את המשכן, עבודת ה' האמתית מגיעה מהפעולות הפשוטות והיומיומיות, כמו הדלקת המנורה. ה' הסביר לאהרן שגם אם חנוכת המשכן הייתה אירוע רגשי מאוד, העובדה היא שהדלקת המנורה מראה כי לעבודת ה' היומיומית יש הרבה יותר פוטנציאל. אהרן נרגע בגלל שהוא ראה שרגש יחיד ואקראי אינו הדבר האידיאלי בעיניו של ה'. רק כאשר אדם מתמקד בריגוש פתאומי, אז הוא אף פעם לא יהיה מרוצה. הוא תמיד יחפש חוויות חדשות ואף פעם לא יבין את הכוח הרוחני בלוח זמנים הדתי היומיומי.

שיעור זה חשוב ביותר בדור שלנו. בתקופה שבה החומרנות היא נפוצה כל כך, העולם המערבי תמיד מחפש ריגושים חדשים. ביהדות, עלינו להעריך את הריגושים והחידושים שקיימים בחיי היומיום שלנו, להפוך כל תפילה למשמעותית, להפוך כל שבת למיוחדת. הכוח האמיתי של היהדות היא למצוא את האנרגיה הרוחנית בכל פן של החיים שלנו, גם אם הוא חוזר על עצמו שוב ושוב.

מאחר וחגגנו זה מכבר את חג השבועות, מן הראוי לציין שהרב אברהם יצחק הכהן קוק מזכיר רעיון דומה לגבי לימוד תורה. חלק חיוני בלימוד תורה הוא שינון וחזרה. לכל אורך הדורות, טוענים חכמינו כי לימוד תורה ללא חזרה הוא לימוד בסיסי וחסר עומק. הרב קוק ציין שלמרות שכל לימוד תורה הוא קדוש וחיובי, כאשר אנחנו משננים את מה שלמדנו באינטנסיבית ובמסירות, אנחנו מגיעים לדרגה רוחנית הרבה יותר גבוהה. הרב קוק מסביר שהנטייה הטבעית של כל בני האדם היא לחפש דברים חדשים, וכך גם בתורה. הרבה יותר נחמד ללמוד דברים חדשים, אבל כאשר אנחנו משננים וחוזרים על מה שלמדנו כבר, אנחנו מראים שאנחנו לא לומדים רק לשם הנאה, אלא כדי שנוכל לספוג את הרוחניות הייחודית של אותם פסוקים בתורה. מי יתן ונתברך כולנו בהבנה ובהערכה של כל ההיבטים של התורה הקדושה שלנו.