השבוע התחלנו לקרוא את ספר דברים, האחרון בחמשה חומשי התורה. לכל חומש בתורה יש מסר משלו, למשל, בחומש בראשית אנחנו לומדים על ערכים של משפחה, כנות ואהבה, דרך הסיפורים של אבות האומה. בחומש שמות, אנו קוראים על לידתו של עם ישראל ועל קבלת התורה, בה אנו מפנימים את מחוייבותינו לקב"ה ולמעמד הייחודי שלנו כעם.

שאלה שנשאלת רבות בימינו היא כיצד יש לקשר בין מעשה לבין כוונה. אם אדם נותן צדקה, אך לא עושה זאת בלב שלם, האם עליו לקבל שכר על מעשה זה? אם אדם לא התכוון לפגוע באחר, אך אכן פגע בו, האם ניתן לסלוח לו על מעשה זה? ניתן לשאול אותה שאלה גם בנוגע לכוונה שאינה קשורה למעשה כלשהו. אם לאדם הייתה כוונה לעזור לחבר, אך בסוף הוא לא עשה זאת, האם יקבל שכר על כך?  לדיכוטומיה חשובה זו יש גם משמעות עמוקה בתחום הדת. מה חשוב יותר בעבודת ה' – הכוונה או המעשה? לקב"ה יש היכולת לראות את מה שבליבו ובמחשבתו של כל אדם. מה חשוב יותר לקב"ה, שאדם יהא יהודי טוב במחשבותיו, אך יעשה רק מצוות מעטות, או שיהא יהודי העושה מצוות רבות, אך ללא כוונה אמיתית?

הרב חיים מוולוז'ין, מייסד מערכת הישיבות שיש לנו כיום, כל הזמן הדגיש, שכיהודים, גם למעשים חסרי המשמעות שלנו יש תוצאות מדהימות. הוא הסביר שעל פי הקבלה, ישנם עולמות רבים מעבר לעולם שלנו ועולם של נשמות. כאשר יהודי עושה מעשה, למעשים אלה יש השפעה רבה ביותר על כל העולמות הללו.

בעולם שלנו המעשים מגדירים את האדם. רעיונות נחמדים ומילים מתוקות אינם נשמעים כרציניים, אלא אם כן מצטרף אליהם איזה מעשה במציאות. ביהדות, למעשים שלנו יש משמעות נצחית. בניגוד לדתות אחרות, לא ניתן לבטל את המעשים שלנו באמצעות התנצלות או "לתת את הלחי השניה"