הענוה של משה רבנו – מעיין ענבר

יש הרבה נושאים בפרשה זו אבל רציתי להתמקד על קשר מיוחד ועל מידה מסוימת.  הקשר בן משה רבינו לחתנו (יתרו) ועל המידת כבוד לזקן. כלומר משה רבינו, שהצליח להוציא את עמו ממצרים יודע בכל זאת לכבד חתנו שעדיין לא יהודי על פי ההלכה אבל אבי אשתו. על זה אפשר להבין למה הפרשה הזו נקראת על שמו של יתרו.

שמות יח – ז – יב : "ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה" לפרעה ולמצרים….ויומר יתרו ברוך ה" אשר הציל אתכם מיד מצרים … עתה ידעתי כי גדול ה" מכל האל"

משה יצא לפגוש את חתנו ; הוא התכופף ונשק לו; הם הודיעו זה לזה על שלומם.  ואז הם נכנסו לאוהל. בניגוד לאברהם אבינו שמזמין אורחים ומבקש משרה אשתו להכין אוכל – ולמרות המסע הארוך במדבר לא גש ישר לאוכל אלא בקש ליתרו לבוא לאוהלו כדי ללמוד ולקרבו לתורה. משה מסביר לו מה הוא עושה בעם ומה תפקידו ויתרו נדהם לראות שמשה הוא היחיד שעושה את הכל. יח – יז : "ויומר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה ".
יתרו אומר לו שאם הוא ימשיך ככה אז הוא יקרוס.

יתרו הציע הצעה, שייקח לו שרים: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. רק המקרים החמורים ביותר מגיעים למשה. משה לקח את ההצעה זו למרות שלא היה חייב (חשוב לציין שוב שיתרו עדיין לא יהודי, ומשה היה ברמה הרבה יותר גבוה ברמה רוחנית).  כדי להבהיר את החריגה הזו, נזכיר תחילה כי יתרו היה כומר עבודה זרה ("כהן מדיאן") שהיה לו תחושה דתית כזאת שלא היה אליל אחד בעולם … עם זאת, לאחר שנודע לו על האירועים התרחשו במהלך פתיחת ים סוף והמלחמה שניהלו בני ישראל נגד עמלק, אז יתרו הבין שיש רק אלוהים האחד, שנאמר: "אני מכיר בשעה זו שה' גדול מכל האלים!" מכך רואים את המידה הבולטת אצל משה: ענווה.

וזה חלק גדול מהסיבה לזה ש-ה' בחר את משה להנהיג את העם. והרבה בזכותו עם ישראל קיבלו את התורה (מתן תורה היה בפרשה זו).

זה מראה כמה ענווה ואמונה יכולים להביא כוחות עליונים וכמעט על טבעים. ולמרות כל הלחץ שיש לנו ביום יום אנחנו צריכים להתחבר לאמונה ולענווה, ובזכות זה אנחנו מקבלים הרבה כח ואפשרות להתקדם הלאה.

כמו שאמרו חז"ל:"מצוות לזכור *שהוא* נותן כוח לעשות חיל"