פרשת אמור/נחום סטון

פרשת השבוע מתייחסת מספר פעמים לרעיון של חילול ה'. הפרשה אינה מסבירה מה זה בדיוק לחלל את שם ה'. אך הפרשה הקודמת, פרשת קדושים, נותנת לנו להבין על מה נושא זה יכול להיות.

אנחנו לרוב משערים שיום הכיפורים מכפרת על כל עוונותינו. הגמרא (מסכת יומא, פ"ו.) מציינת "בחילול השם אין כח בתשובה לתלות ויום הכיפור לכפר". המשך חכמה (ויקרא י"ט:י"ב) מסיק מכך שחילול ה' חייב להיות עבירה שהיא בין אדם לחברו. אחרת ה' היה יכול לסלוח לנו על חילול ה' ביום כיפור. למה שעבירה זו תהיה בין אדם לחברו? בגלל שחילול ה' מרחיק אחרים מה'. וכאשר אדם פוגע באמונתם של אחרים, אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, ולכן עבירה זו היא בלתי נסלחת.

הנצי"ב (ויקרא י"ט:ב') מסביר ש"כל עדת בני ישראל" משמעו שכל אחד מבני ישראל הוא ברמה האישית שלו. כולנו שווים כאשר מדובר בביצוע מצוות. אנחנו אוכלים אותו מצה, מנענעים אותו לולב, שמים אותה מזוזה על דלת בתינו, ולובשים אותו תכלת (כמובן). אך, כאשר מדובר בקדושה, לכל אחד יש מסלול משלו, שאינו מקביל בהכרח למסלול של חברו. הרצון לעבודה קשה כדי ללמוד איך לשלוט במחשבותינו ובמעשינו הוא ודאי לא שווה. ביכולתו של כל אחד מאיתנו לדחוף את עצמנו להיות אדם ששווה לחקות אותו. לעשות קידוש ה' אמיתי – זה להביא כבוד לקב"ה.

השבוע, אחד מגדולי הדור שלנו, הלך לעולמו. אף אחד מאיתנו אינו יכול להגיע לשליטה במשנה התורה של הרמב"ם כמו הרב רבינוביץ. ובכל זאת כל אחד מאיתנו יכול לחקות רבות מתכונותיו. הענווה, החום, האמפטיות שגרמה לו להתחבב על אלפי תלמידיו. הוא חינך בדוגמא אישית ואכן התייחס אל תלמידיו כאל שווים, שאל אותם לדעותיהם והביע את דעתו רק כדי להבהיר את העניין.

כתלמיד, הוא עבר למען הדורות, והוא ידע זאת.

כמורה, הוא עבד בשבילך, וחשת זאת.