ויצא – הודיה אמיתית

הרב עזרא פרידמן

הקבלות הן אחד הכלים הנפוצים ביותר ששימשו את חכמינו בהוראת ערכים יהודיים. במדרש פסקתא רבתי (13) חכמינו מביאים הקבלה המביעה את הקשר בין עם ישראל לה'. ילד קטן נישא על כתפי אביו, האבא נושא את בנו דרך השווקים והבניינים והילד מרגיש על גג העולם. יום אחד, בזמן שהאבא הולך בשוק, הילד פונה לאחד הסוחרים ושואל: "האם ראית את אבא שלי?" כאשר האבא שמע את הדברים, הוא מיד הוריד בכעס את בנו לקרקע. הנמשל של הסיפור הוא שעם ישראל הוא הילד שנישא על כתפי הקב"ה יום אחר יום. אם נהיה מודעים לנוכחותו של הקב"ה, הוא תמיד יחזיק אותנו גבוה. אך אם נשכח אפילו לרגע את כל השפע שהקב"ה נותן ולא נודה לך על כך, הוא עלול לזרוק אותנו לעומקים של ייאוש. הדבר הקשה ביותר בחיים הוא תמיד להכיר בשפע שה' נותן לנו ואף פעם לא להתייחס לכך כדבר מובן מאליו. ניתן ללמוד שיעור זה מלאה.

כאשר לאה יולדת את בנה הרביעי, היא מצהירה (בראשית, כ"ט:ל"ה):

וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְהוָ֔ה עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃

היא שיבחה את ה' והביעה את תודתה. מה היה מיוחד בלידתו של יהודה שהביא אותה לנהוג כך? המדרש בבראשית רבא (ע"ה, ד') מסביר שלאה היתה בטוחה שהיא תלד שלושה ילדים. היא זכתה לנבואה שליעקב יהיו 12 ילדים, שנים-עשר השבטים העתידיים של עם ישראל. לאה חשבה שכל אחת מנשותיו של יעקב תלד שלושה ילדים. כאשר היא ראתה שהיא קיבלה יותר מהחלק שלה, היא הביעה שמחה יתרה ולכן שיבחה את הקב"ה על הברכה של לידת ילד רביעי.

נראה שקשה לקבל תשובה זו משתי סיבות. כל יהודי יודע שעלינו להודות לקב"ה על כל פרט בחיינו. לפי כך, לאה היתה צריכה להודות לה' על כל ילד שילדה ולא רק על כך שזכתה ליותר מהחלק שלה. שאלה נוספת היא העובדה שחכמינו לומדים מפסוק זה שלאה היתה הראשונה בהסטוריה להביע הכרת תודה להקב"ה. אבל בפרשות קודמות אנחנו רואים שנח, אברהם ומלכיצדק משבחים את הקב"ה על הטובה שעשה להם.

הכתב סופר עונה על השאלה השניה. הוא מסביר שלמרות שהתורה כותבת על אחרים שהביעו הכרת תודה לה', אלה היו על אירועים על-טבעיים, בניגוד ללאה שהודתה לה' על אירוע טבעי. אבל, לפי הכתב סופר, עדיין לא ענינו על השאלה הראשונה.

יתכן ועלינו לצלול עמוק יותר להבעת התודה של לאה. עלינו תמיד להודות לקב"ה על כל פרט בחיינו. בכל יום אנו מודים לה' בתפילותינו, אך התפילה של לאה היתה ברמה שונה לגמרי. כאשר לאה ראתה שנתברכה בילד רביעי, היא לא הביעה הכרת תודה פשוטה כי הכרת התודה אף פעם לא היתה משהו מובן מאליו. היא אמרה לקב"ה שתודתה כל כך עמוקה שהיא מהדהדת בכל רגע ביום והיא תמיד תזכור ותוקיר את המתנה הגדולה שה' נתן לה. הוכחה פשוטה לכך היא הניסוח בפסוק. כאשר לאה מביעה את תודתה, היא נותנת לבנה שם על פי תחושתה. היא מביעה בכך את ההרגשה בפני ה' שחיי בנה יהיו תמיד תזכורת למתנה שהיא קיבלה. בכל פעם שתקרא בשמו, כאשר יקח את הצעד הראשון שלו, כאשר היא תביט בו משחק, היא תזכור את הרגע הראשון שבו החזיקה אותו בחיקה וקראה לו יהודה. אולי היא לא היתה הראשונה להביע הכרת תודה, אבל היא היתה הראשונה להפוך הכרה זו לחלק מהחיים שלה.

לנו, כיהודים, יש כל כך הרבה על מה להביע הכרת תודה, אך ברוב הזמן התודה שלנו אורכת זמן קצר מאוד. המעשים של לאה מלמדים אותנו שהכרת תודה אמיתית היא לכל החיים. סנדר פריד הוא איש זקן שהיה אחד החסידים שבנו מחדש את חסידות בעלז אחרי השואה. הוא הגיע לארץ ישראל אחרי המלחמה ועמל ללא לאות כדי לבנות מוסדות, למנות רבי, ולהמשיך את המסורת של אבותיו. אביו, אמו ואחד עשר אחיו ואחיותיו נרצחו בידי הנאצים. פעם נשאל כיצד היה יכול לחזור לחיים רגילים לאחר התמודדות כל כך קשה ולבנות את מסורת בעלז? הוא ענה שבכל בוקר היה שר: "הכל יהיה טוב, הכל עובר, אחרי דצמבר מגיע מאי". כאשר אנו מביעים הכרת תודה ברמה כל כך גבוהה, ניתן להתגבר על כל מכשול. בדיוק כמו שלאה היתה יכולה להביע הכרת תודה אמיתית בכל פעם שראתה את הבן שלה, כך עלינו להסתכל על החיים שלנו ולא לקבל אותם כמובן מאליהם.