בשלח – מהות האמונה היהודית/ דוד בראונשטיין
מהות האמונה היהודית – דוד בראונשטיין
מיד לאחר שבני ישראל חוצים את ים סוף ורואים את צבא מצרים טובע במים השבים למסלולם ולפני שהם שרים את שירת הים, אנחנו קוראים (שמות, י"ד:ל"א):
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
פסוקים אלה מעלים מספר עניינים:
- מדוע אומרים לנו במפורש כאן כי העם האמין בה'? הלא ברור כי הם האמינו בה' בעוזבם את מצרים.
- בנוסף, התבוננו בפירושו של רש"י לפסוק השני בשירת הים (שמות, ט"ו:ב'):
זה קלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו
רש"י מצטט את חז"ל המסבירים כי המילה "זה" מצביע על כך שה' הופיע בפני ישראל במלוא הדרו והם ראוהו בצורה כל כך ברורה עד כדי כך שיכלו ממש להצביע עליו באצבעותיהם.
אם כן, נראה כי השימוש במילה "אמונה" אינה נכונה. הרי, ברגע זה, בו ראו את הדרו של ה' בעיניהם, בני ישראל כבר לא "פשוט" מאמינים בה', כעת הם יודעים בבירור כי הוא קיים.
ולבסוף, נוכל כעת נוכל לשאול איך לא ידע העם שה' קיים, כאשר ראו בעיניהם את עשר המכות ואת הניסים האחרים שה' ביצע במצרים.
במענה לכל השאלות הללו, הרב אהרן סולובייצ'יק, בספרו "The Warmth and The Light", מבחין בין שני סוגי גאולה: הצלה וישועה.
הצלה היא פעולה של גאולה, במהלכה האדם הניצול נותר פסיבי לגמרי. אך, ישועה, משמעה גאולה שבה האדם הניצול משתתף בתהליך באופן מעשי.
יציאת מצרים היתה תהליך של הצלה. תפקידם של בני ישראל היה פסיבי לגמרי. גם כאשר יצאו ממצרים, שערי המדינה נפתחו בפניהם לפני שלקחו את הצעד הראשון. ה' הוביל אותם במדבר באמצעות עמוד הענן ועמוד האש.
אבל אז, כאשר העם עומד וים סוף לפניהם וצבא מצרים רודף אחריהם, מתרחש שינוי דרמטי (שמות, י"ד:י"ג-ט"ז):
וַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם: ה' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן.
וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־משֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָֽדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה:
משה מבין שה' יציל את בני ישראל באמצעות הצלה. אך, ה' מבהיר להם שכעת עליהם לקחת חלק מעשי ב גאולתם, כדי לזכות בדרגה של ישועה.
סוף הפסוק לעיל רומז לאופי המדויק של תפקידם של בני ישראל. כיצד יוכל העם ללכת "בתוך הים ביבשה"? אם הם ביבשה, הרי הם לא נכנסו לים, הם הלכו בדרך יבשה כאשר הים נמצא משני צידיהם. המדרש מסביר שה' לא בקע את הים עד שכל בני ישראל היו בתוך המים ואלה הגיעו עד לנחיריים שלהם. ראשית היה עליהם למלא תפקיד פעיל וליזום את גאולתם, ואז יוכלו לחוות את שלב הישועה.
רק כאשר הלכו בים יכלו בני ישראל להביע בצורה אמיתית ביותר את אמונתם בקב"ה. אמונתו של יהודי אינו נובע מחשיבה ומלימוד, אלא מתוך מעשה. נח "האמין" בה', אך אברהם הוא אבי האמונה היהודית, מפני שהוא יצא והקדיש את חייו לחלוק באופן מעשי אמונה זו עם כל אדם.
הגמרא (מסכת עבודה זרה, ג':) מציין שבתקופה המשיחית, אומות העולם "מניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם". ההבדל בין אומות העולם לבין היהודים הוא שהיהודי מניח את התפילין של הראש אחרי התפילין של היד, ולא לפניו. התפילין של ראש (מול המח) מייצג את העובדה שההבנה שלנו היא בעבודת ה', ואילו התפילין של יד (מול הלב) מייצג את העובדה שהגוף הפיזי שלנו הוא בעבודת ה'. ההבדל הוא שהיד מגיע לפני הראש. ראשית עלינו להבטיח שהלב והמעשים שלנו טהורים בעבודת ה', ורק אז נוכל להגיע לאמונה אמיתית בקב"ה. כדי להיות מאמינים אמיתיים, עלינו קודם כל ליישם את אמונת ה' בחיי היום יום שלנו.