פרשת  בלק

משה בואנו דה מסקיטה

"העם היהודי ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות … כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת" (מרק טוויין, בנוגע ליהודים, נכתב במרץ 1898).

נכון שמוזר לפתוח דבר תורה במילים אלה. אבל זה מוזר בדיוק באותה רמה כמו העובדה שהפרשה שלנו מתעדת את סיפור בלעם. והתשובה המובנת מאליה היא: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור". (ילקוט שמעוני, 996).

הגמרא (מסכת ברכות, י"ב.) מספרת שהחכמים דנו בשאלה אם להכניס את פרשת בלק לסדר התפילה היומי, ביחד עם תפילת "שמע", בדיוק במילים אלה:

"בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע".

ראשית, הגמרא אף פעם לא מדברת על פרשה ספציפית בשמה. הגמרא דנה באילו פרקים לקרוא בחגים, למטרות מסוימות, כדי לתת דוגמא טובה, נעיין במסכת מגילה, פרק ד', ונראה כי אף אחד מהשמות שאנו קוראים בהם לפרשות מופיע בגמרא.

שנית, למה חשבו החכמים לכלול את פרשת בלק בתפילת "שמע". נשכח לרגע מהעובדה שבסוף לא כללו את פרק זה בגלל אורכו וטרחת הציבור, אבל השאלה עדיין רלוונטית. האם אין פרקים מתאימים יותר? למה יש לנו פרשה שנקראת בלק בתורה? ועוד כשהמכשף בלעם מברך אותנו. אנחנו וודאי חושבים "זה לא מתאים!".

אז בואו נקרא את אחד המשלים של בלעם:

"כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו?" (במדבר, כ"ד:ט'). זהו מטפורה יפהפיה המתארת את הכוח והחיות הנצחיים של העם היהודי. ואם נחזור לעניין של הכללת הפרק בתפילת "שמע", זהו אחד הפסוקים שייכלל בתפילה זו.

בדף הבא, ברכות י"ג., חכמינו מלמדים אותנו את מה שכולנו יודעים: החלק הראשון של תפילת "שמע" הוא הבעת ייחודו של הקב"ה, החלק השני הוא קבלת המצוות והשלישי הוא דוגמא למצווה אחת מיני רבות. הקשר החסר כאן הוא: מי יעיד על אחדותו של הקב"ה? מי מוכן לקבל על עצמו על עול המצוות? ועוד, מי ימשיך למלא אחר התחייבויותיו למרות הקשיים?

הארי ישן, הלביא אולי גורש מארצו, ובגולה, בתנאים קשים ביותר, שרדנו כנגד כל הסיכויים. אז מי עוד, מלבד עם ישראל, מסוגל לקדש את שמו של הקב"ה במסירות כה גדולה?

אם איננו יכולים לראות אמת זו כאומה, אז אולי לפעמים אנחנו זקוקים לתזכורת של אדם זר לגמרי, כמו בלעם או מרק טוויין, שאנחנו עם מיוחד.