נח – היחיד והיחד

הרב עזרא פרידמן

היהדות מבוססת על העקרון של עם מאוחד. דגש מיוחד מושג על היחד, הקהילה. יהודי שרוצה באמת לעבוד את ה' חייב להבין שעליו להיות מחובר לעם היהודי בכללותו. עקרון זה בולט במצוות שבין אדם לחברו. כיהודים, אנו מחוייבים לתת צדקה, לבקר את החולה ולהציל את חייו של כל אדם הנמצא בסכנה. אך, גם המצוות שאינן בין אדם לחברו, דורשות מידה רבה של קהילתיות. ניתן לבצע מצוות רבות רק בהשתתפותם של אחרים, למשל, כדי לקרוא בתורה (מקלף ובבית הכנסת) יש צורך במספר מינימום של נוכחים. דבר זה בא להראות לנו שהרוחניות שורה באדם כאשר היהודים מתאחדים. היהדות, לעומת זאת, אינה פוטרת את חשיבותו של הפרט וצרכיו. בדברים שלהלן נחקור את האיזון ביהדות שבין היחיד לבין היחד, שהוא העם היהודי בכללותו.

בפרשת נוח התורה מלמדת אותנו על שתי תקופות קשות בהסטוריה האנושית – דורו של נוח והדור של מגדל בבל. ננתח את שתי התקופות ונבין מה קרה שם.
בתקופתו של נוח, האנושות איבדה לגמרי רמה מוסרית כלשהי, לפי הפסוק (בראשית, ו':11-13):

וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס… וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־ הָאָֽרֶץ.

ניתן לתרגם את המילה "חמס" באופנים שונים. חכמינו מסבירים שחמס הוא גניבה מתוך תאווה, כלומר גניבה ברמה מוסרית מאוד, מאוד נמוכה. חכמינו מזכירים כי בזמנו של נוח, בוצעו עבירות חמורות רבות יותר, כמו רצח וגילוי עריות, אך התורה מציינת את החמס", הגניבה, כסיבה שהקב"ה בחר להשחית את הארץ ואת כל החי בה. הסיבה שחכמינו מזכירים את החטא הזה היא בגלל שהוא מבטא את מקור הרוע של אותו הדור. גניבה מתוך תאווה נובעת מתוך יחס שאין לאדם זכות על רכושו. האנושות באותה העת הייתה זרועה באגואיזם טוטלי. אנשים חשו שכל מה שראו סביבם היה שייך להם. הם גנבו זה מזה מתוך תאווה, כאילו כל דבר שייך להם. לא היה כבוד לאדם או לרכוש. אורח חיים המבוסס על רוע תהומי היה הגורם לכל החטאים האחרים שהם ביצעו.

החטא של מגדל בבל הוא ההיפך הגמור, לפי הפסוקים (בראשית, י"א:1-8):
וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים: וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר: וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ: וַיֵּ֣רֶד יְקֹוָ֔ק לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם: וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת: הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֥ם שְׂפָתָֽם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ: וַיָּ֨פֶץ יְקֹוָ֥ק אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר.:

כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים לעיל, לא נראה שהם ביצעו חטא כלשהו. להיפך, האנושות התאחדה והשקיעה את כל כוחה למען מטרה נעלה יותר! אז ניתן לשאול, מדוע בחר הקב"ה לבלבל את שפתם, להרוס את תכניותיהם ולפזרם על פני כל הארץ. חכמינו מביאים סיפור מעניין לגבי בנייתו של מגדל בבל (פרקי דרבי אליעזר, 24):
ואם נפל אדם ומת – לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה – היו יושבין ובוכין, ואומרין: "מתי תעלה אחרת תחתיה!".

אנו רואים מתוך סיפור זה שאפילו דבר אידיאליסטי כמו אחדות, עלול להיות מסוכן. לאחר אירוע קשה כמו המבול, האנושות הלכה לקיצוניות השניה. בני האדם החליטו שכדי למנוע אנרכיה כזאת, חייבת להיות אחדות ללא-עוררין. אך הם הרחיקו לכת באידיאל זה. לפי דרך מוטעית זו, הם חשבו שלפרט אין משמעות או חשיבות בפני עצמו, ולכן האנושות עיוותה את מחשבתה ובזמן בניית המגדל, לפרט לא הייתה חשיבות כלל. הפרט היה חסר ערך כלשהו בהשוואה למטרה של בניית המגדל, אשר ייצגה את אחדות העולם.

"שביל הזהב" הוא מושג ידוע שקבע הרמב"ם, לפיו לכל התנהגות ואידיאל יש קיצוניות ובכדי ליצור הרמוניה, על האדם למצוא את האיזון בין שני הקצוות. אין ספק שעלינו לחנך את בני האדם להיות מאוחדים יותר, והאדם צריך לדעת לתת מעצמו לזולתו, אך באותו הזמן חייב להיות איזון. צרכיו של הפרט הינם חיוניים, אך אסור לקחת אותם לקיצוניות רבה מידי. כאשר אנחנו שואפים למצוא את האיזון בכל תחומי חיינו, נוכל להגיע לאיזון אידיאלי של הרמוניה. החברה חייבת לשאוף לספק את צרכי הפרט, אך אסור לה לשכוח לרגע את אחדותה של הכלל.