בחוקותי – חלק ממשהו יותר גדול

הרב עזרא פרידמן

אחת השאלות הפילוסופיות המעניינות ביותר ביהדות קשורה לשכר ועונש. התורה אף פעם לא מציינת את השכר שאדם יזכה לו בעולם הבא. הרב יצחק אברבנאל ופילוסופים יהודיים אחרים מדברים על הקושי האמוני הזה. אחת מתשובותיו של אברבנאל היא שהתורה אכן מזכירה שכר עבור מעשים טובים, אבל רק בנוגע לשכר שאפשר לגבות אותו. כאשר אנחנו שומרים את מצוותיו של הקב"ה והולכים בדרך שהוא היתווה לנו, אז כעם אנחנו זוכים. למשל, בפרשתנו, התורה מזכירה שאם נשמור מצוות, השכר הוא קולקטיבי, לכל העם – נזכה לגשם בשפע ונתגבר על האויבים שלנו ללא מאמץ.

אם התורה מדברת על שכר, מדוע היא לא מדברת על שכר אישי גם כן? התשובה היא שמאחורי כל שכר כללי, יש גם שכר אישי, אבל ה' לא רוצה שנתמקד בהיבט הזה. התורה רוצה ללמד אותנו שהשכר האמיתי הוא כאשר כולם זוכים. אנחנו זוכים בשכר ובאושר אמיתיים כאשר כולם פורחים. החשיבות על ההתמקדות בעם ישראל כולו, ולא רק בהישגים האישיים של כל אחד ואחת, היא חלק מהותי ביהדות. למרות שהיהדות דורשת שנעבוד את הקב"ה באופן אישי, העבודה הרוחנית תמיד קשורה לכל עם ישראל. מצוות רבות מדגישות את החשיבות של עם מאוחד ומסור. למשל, יש מצוות שהן רק למלכים או לכהנים ואחרות שאפשר לקיימן רק כאשר כל עם ישראל חוזר לארץ ישראל. אדם פרטי אינו יכול להגיע להצלחה רוחנית מלאה בעצמו. יהודי אינו יכול להשלים את כל תרי"ג המצוות בעצמו כי הוא צריך את כל עם ישראל לשם כך.
מאז ומתמיד, שני ערכים אלה, הכלל והיחיד, התנגשו. בתקופות שונות בהיסטוריה, היחיד היה במרכז ובתקופות אחרות הכלל. חייבים למצוא איזון בין שני אידיאלים אלה, בגלל שקיצוניות אף פעם אינה מועילה לאדם. בזמן עליית הקומוניזם והסוציאליזם, הייתה נהירה אחר ההתמקדות בכלל. רבנים גדולים, כמו הרב יעקב קמינצקי והרב יוסף כהנמן, הביעו את הקשיים שלהם לא להצטרף להמונים שנהרו אחר התנועה הקומוניסטית. ובכל זאת, הזמנים השתנו ואנחנו עדים כיום לתנועה חברתית שונה מאוד, שבה ההגשמה האישית היא רעיון דומיננטי ביותר. אנשים חשים את הצורך לחפש את האושר האישי שלהם ולממש את המטרות האישיות שלהם וכתוצאה מכך, רבים מתנתקים מתחושת האחריות לכלל. ידוע האידיאל של הרמב"ם על "שביל הזהב": רעיון זה מלמד אותנו שהליכה בדרך האמצע בין שתי הקיצוניות היא הדרך הנכונה על פי היהדות. בעולם המודרני שלנו, עלינו לשאוף למצוא שביל באמצע, שהוא מקום הגיוני בו יוכל כל יהודי למצוא את הדרך שלו ולקדם את המטרות האישיות שלו, אבל בו בזמן לא לוותר על הקשר והאחריות לכל עם ישראל. כמו שאמרנו לעיל, אושר אישי מגיע רק כאשר אנשים אחרים שמחים גם כן.

במהלך התקופה המיוחדת הזאת של השנה, שבה אנחנו חוגגים את עצמאותנו בארץ ישראל ואת איחוד עיר הקודש, ירושלים, חשוב לנתח את הקונפליקט הזה בין היחיד לבין הכלל. כאשר הוקמה מדינת ישראל, הייתה התמקדות צרה על יצירת כור היתוך של החברה הישראלית. דוד בן-גוריון וחבר מרעיו חשו שאם יאפשרו לגיוון הקיצוני של היהודים במהלך הגלות להימשך, הדבר ימנע מהמדינה לתפקד כיישות מאוחדת. גם תנועת הקיבוצים ניסתה לקיים אורח חיים קומוניסטי, לא רק ברמה הכלכלית, אלא גם ברמה החברתית. בשלב מסוים, היו קיבוצים שגם הכריחו את ילדי הקיבוץ לחיות במגורים משותפים, במרחק מההורים שלהם. הנסיון הזה כשל באופן נחרץ. ברור שקיבוצים אלה סמכו על הרעיון שהפרט חייב לבטל את עצמו כליל בפני הכלל. בחברה הישראלית המודרנית, רבים מבני הדור הצעיר רוצים בדיוק להיפך. הם מחפשים סוג מסוים של חופש מלאכותי ומשתחררים מאחריות כלשהי. אנשים אלה רוצים התערבות ממשלתית מינימלית ושכל מי שטוען לטובת עם ישראל ומדינת ישראל צריכים "לעזוב אותנו לנפשנו".

הרב אברהם יצחק הכהן קוק לימד אותנו שארץ ישראל אינה רק חלקת אדמה המגנה על העם היהודי. להיפך, היא הרבה יותר מזה. הרב קוק חש, כפי שחשו רבים מקודמיו, שלארץ ישראל יש ערך פנימי ומהותי. היא מאפשרת לעם ישראל לממש את הפוטנציאל שלו ולהשיג את המטרות להן הוא זקוק כדי להעשיר את עולמנו. הרב קוק גם טען שהיהודים הדתיים צריכים לראות את התקדמות המדינה שלנו בעיניים דתיות ולפרש את המשמעות של התפתחויות אלה. אולי נוכל להביט קדימה על מדינת ישראל במאה ה- 21 כאילו היא הולכת בשביל הזה, קשר ושוויון בין עם ישראל בכללותו לבין הזכויות של כל אחד ואחת בה. משמעות החזרה שלנו לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות היא שעלינו לחזור לשורשים שלנו ולבנות עם רציני ומאוחד. החלק הקשה ביותר במשימה שלנו הוא לחזק את הרעיון של "אחינו" ו"אנחנו". כאשר נשמע את קריאת התורה בשבת הזאת, בואו נשתמש בשתי האוזניים שלנו, אחת לנו והאחרת לעם ישראל.