ואיך נכיר את היום ההוא? / פרד כשדן

הינך נטוש על אי בודד – לבד לגמרי. האוניה שהיית עליה טבעה ובמזל רב הצלחת למצוא קרש כדי לצוף עליו כד שהגעת לאי. האם זה נשמע לך כמו סרט של טום הנקס או חלום בלהות? את האמת, זה בסיס לדיון מאוד מרתק בגמרא (שבת, סט", ואם הינך לומד דף יומי עברת עליו לפני זמן לא רב). מה קורה אם "הינך משוטט בדרך או במדבר" ואינך יודע איזה יום היום.

איזה נושא מעניין לפלפול הלכתי? הרב הונא הציע שלא משנה איזה יום היום, תתחיל לספור מהיום ואז היום השביעי הוא שבת. חייא בר רב לא הסכים עמו. למה לחכות? שהיום הראשון יהיה שבת. תדעו שההלכה היא לפי רב הונא. כמובן, שזה לא יכול להיות סוף הדיון ומאחר ואף פעם לא תדעו מה שבת "באמת" (ויש לך סיכוי של שש מתוך שבע לטעות), כיצד עליכם לנהוג בכל אחד משבעת הימים? לרבה היה רעיון. לעשות את מינימום המלאכה הדרושה לכם בכל אחד מימי השבוע, כולל ביום שהינכם חושבים שהוא שבת.

אני בטוח שבנקודה זו, אתם שואלים אותה שאלה כמו הגמרא. אם כל אחד מימות השבוע הוא בדיוק אותו הדבר, איך תבדילו בין היום שאתם משערים שהוא שבת לבין כל שאר הימים? ובסגנון המקוצר של הגמרא: וְהָהוּא יוֹמָא בְּמַאי מִינְּכַר לֵיהּ?". והתשובה: "בקידוש והבדלה". אהה.

"וְהָהוּא יוֹמָא בְּמַאי מִינְּכַר לֵיהּ?". מה קורה בימינו? רובנו שבילו את רוב זמנם בחודשיים האחרונים בתוך הבית, האם איננו מרגישים בדיוק אותו הדבר? כל יום, כולל שבת, מרגיש בדיוק אותו הדבר. אנחנו בעצם מסמנים את הזמן, מחכים ש"החיים" יחזרו למסלולם. כן, אנחנו יודעים איזה יום הוא היום, אנחנו יודעים מתי שבת מתחילה ומתי היא מסתיימת. (אנחנו מקבלים הודעות מידי שבוע, עד לדקה). אבל משהו חסר: אותה תחושה של "שבת".

החיים שלנו מתוכננים כך שאנו נותנים את "הכל" במשך ששה ימים ואז מחליפים הילוך ונותנים סוג אחר של "הכל" ליום השביעי. "הכל" הזה בוודאי כולל קידוש והבדלה, אבל לרוב אין הרבה יותר מזה. בדיוק כמו שבמהלך השבוע יש מקומות ללכת אליכם, אנשים לראות, משימות לעשות, הדבר נכון גם לגבי שבת – למרות שאלו אנשים שונים, מקומות שונים ודברים שונים לעשות. אנשים אלה, שאנחנו רואים כל שבת, הם מיוחדים לנו, המקומות שאנחנו הולכים אליכם, אם זה בית הכנסת האהוב או לבלות סעודה נעימה עם חברים טובים, אנחנו חווים פעילויות אלה עם תחושה מיוחדת של קדושה, לכל אחת מהן יש משמעות פנימית.

אבל אם אין לנו לאן ללכת (מלבד למשפחה הגרעינית שלנו), אין אנשים שנוכל להנות בחברתם, ונשארו לנו רק המשימות הבסיסיות לביצוע – ואין זה משנה אם זה יום חול או שבת – אזי כל יום מאבד את ייחודיות בגלל שהוא דומה ליום אחר. אני חושב שכל אחד מבין באופן מסוים מה חסר. בימים אלו עלינו להעריך את מה שאבד לנו, ובשבועות, בחודשים ובשנים הקרובים, כאשר נוכל לחזור לפעילויות רגילה, כאשר החיים יחזרו למסלולם, עלינו להביע הערכה מלאה לכל שבת – ולימים השגרתיים שביניהן.

(מחשבותיי מבוססות על מאמר של גבריאל גרינברג, "איך נכיר את השבת?", ב- Lehrhaus, הודפס באינטרנט ב- 6 במאי, 2020. תודה לנחום סטון שעודד אותי וסייע לי להכין כתבה זו.)