פרשת וילך – ערכו של הרצון

הרב עזרא פרידמן

אנחנו חיים בעולם של תוצאות. יזמים, פוליטיקאים ואנשים פשוטים – לכולם אכפת מהתוצאה הסופית. מחנכים אותנו בעולם המערבי שעל מנת להצליח, עליך להצטייד בארגז כלים ובמוניטין. היהדות מבינה את נקודת המבט הזאת ומקבלת אותה בתחומים מסוימים. למשל, התניא (תורתו של הרבי הראשון מלובביץ') מדברת ללא סוף על כך שלא די בכך שיש רצון חזק לשמור מצוות, קיום המצוות חשוב יותר מהכוונה. בחינוך, איסוף ידע ומיומנויות למידה הוא השלב הבסיסי ביותר בהוראה. כיהודים, אנו רוצים לחנך את הילדים שלנו ואת עצמנו לדרגה הרבה יותר גבוהה. המפתח לחינוך היא להעניק לשני את הרצון ללמוד, הרצון להתחבר. כל רב במקום כלשהו בעולם רוצה להביא את התלמידים שלו לכך שירצו ללמוד ויאהבו את הלמידה. הצלחה אמיתית בלימוד תורה אינה נובעת רק מעצם הידע אלא מהרצון להחזיק בידע.

בפרשתנו אנו מקבלים דוגמא חיה למסר זה. משה רבנו כותב ספר תורה ומעביר אותו לשבט לוי ולזקני העם. הוא עשה זאת כדי להראות לזקנים, ללוויים ולכל עם ישראל מי אחראי להעברת המסורת היהודית לדור הבא. הזקנים והלוויים הגיעו לכדי הבנה כי ללא משה, עם ישראל זקוק לקבוצה גדולה יותר של אנשים להעברת אור התורה. יהושע לא היה מסוגל להעביר את התורה בעצמו. רש"י מצטט את חכמינו במדרש מאוד מעניין. כאשר כל עם ישראל שמע על ספר התורה, הם באו למשה כדי להתלונן. הם הרגישו מופלים לרעה שרק שבט לוי קיבל מתנה כה יקרה. עם ישראל טען שהתורה ניתנה לכל העם באופן שווה. כאשר משה שמע את טענותיהם, הוא חייך והצהיר (דברים, כ"ז:ט'):

וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ וְהַכֹּהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֔ם אֶ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַסְכֵּ֤ת ׀ וּשְׁמַע֙ יִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

התנהגותו של משה רבנו נראית מוזרה. תלונתו של עם ישראל נשמעת כפויית טובה וחצופה, ובכל זאת משה מחייך. זה מוזר כי במקרים רבים אחרים משה מוכיח את העם על תלונותיהם. הסיבה הייתה שזו הייתה הפעם הראשונה מאז שמשה הפך למנהיג שעם ישראל מביע רצון להשתתף באופן פעיל בהעברת מורשת התורה. לכל אורך שהותם במדבר, משה נתן הוראות והעביר מידע מהקב"ה. העם הקשיב אך לא השתתף באופן פעיל. בני ישראל תמיד היו פסיביים בקבלת התורה. כאשר הם פנו למשה רבנו ודרשו חלק שווה בהעברת התורה לדורות הבאים, משה ידע כי לא יוכל לשנות את המנהיגות העתידית, אבל עדיין נהנה מפרי עמלו. החלום של משה רבנו לא היה רק ליצור רובוטים שימלאו הוראות. הוא רצה שעם ישראל ירגיש חלק מהתורה, חלק מהערכים והמסרים. באותו הרגע, הצהיר משה רבנו שעם ישראל הפך לעם – הם עברו ממצב פסיבי למצב אקטיבי. ומשה היה הכי מאושר באדם.

כהורים ותלמידים, אנחנו לפעמים מתמקדים כל כך באגירת מידע או בהצטיינות בלימודים, אבל ההצלחה האמיתית היא בהחדרת הרצון והתאווה ללמידה. ישנם אינספור סיפורים על תלמידי חכמים שהדגישו את החשיבות של ההנאה בחיבור לערכי התורה, ולא רק בלימוד הפסוקים. הרב מרדכי גיפטר אמר פעם שהברכה המרגשת ביותר שקיבל אי פעם היה מהרב שמעון שקופ, שבירך אותו שתמיד ירצה ללמוד. הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק היה ידוע בכך ששאל את בניו על אושרם והנאתם בלימוד, והתמקד פחות בכמות ובעומק של מה שלמדו. התוצאות הינן חשובות ואל לנו להמעיט בערכו של לימוד פרקים נרחבים של התורה. אבל אם נאבד את הרצון והתשוקה ללמידה, איבדנו את כוחה הרוחני של התורה. בואו נתמקד כולנו לא רק בכמות הפסוקים שאנו לומדים, אלא ברצון שלנו שתמיד נצליח לצמוח ולהתקדם ברמה הרוחנית שלנו.