פנחס – איך להיות קנאי

הרב עזרא פרידמן

הרב צבי יהודה הכהן קוק הביע דעה מאוד מעניינת על קנאות דתית וטען שכל מי שחש קנאי לגבי ערכים דתיים צריך לבדוק את הקשר שלו עם הקב"ה, אבל אדם שחייב להשתמש באותה הקנאות צריך לבדוק את יראת השמיים שלו. בפרשתנו, פרשת פנחס, פנחס פעל בצורה קנאית כאשר ראה את זמרי, נשיא שבט שמעון, מקיים יחסים פסולים עם אישה מדיינית בשם כזבי. פנחס לקח את הרומח שלו והרג את שניהם, ובכך קידש שם שמיים. כתוצאה מקנאותו, ה' עצר את המגפה בעם ישראל שקיבלו כעונש על חטאותיהם.
מה אנחנו יכולים ללמוד ממעשיו של פנחס? האם קנאות היא תכונה חיובית או שלילית? הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות) כותב שלכל רגש אנושי יש שביל זהב. אף פעם לא טוב להיות נותן מדי או זול מדי. שביל האמצע הוא תמיד המקום הטוב ביותר. הרמב"ם מוסיף שיש כמה יוצאים מן הכלל, כלומר, יש תכונות שעלינו להתרחק מהן כליל, כמו יוהרה או כעס. האם קנאות היא תכונה שיש להתרחק ממנה כליל או שהיא תכונה שיש בה שביל זהב?
על פני השטח, קנאות נראית מאוד מסוכנת. אם אנשים היו פועלים על פי תחושותיהם הקנאיות, היינו עלולים לחוות תוצאות הרות אסון. אבל כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים, ה' משבח את מעשיו של פנחס וכורת עמו ברית (במדבר, כ"ה:11-13):

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃
וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

כפי שאנחנו רואים בפסוקים, ה' כורת שתי בריתות עם פנחס, ברית של שלום וברית של כהונה. למה דווקא שתי בריתות אלה? הרב יצחק אברבנאל עונה ששלום וכהונה הם שני הדברים שפנחס היה זקוק להם לאחר הריגת זמרי. הוא היה צריך שלום כדי להראות לשבט שמעון, שזמרי היה נשיאו, שמעשיו היו אמיתיים וכנים, כדי ששבט שמעון לא ינסה לנקום. ברית הכהונה ניתנה לפנחס בגלל שהכהנים חששו שלאחר מעשיו של פנחס, הוא כבר לא מתאים לשמש ככהן. אז שוב, הקב"ה נתן לו את ברית הכהונה, כדי להצהיר שלמרות מעשיו, עדיין הותר לו לשמש ככהן.
הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) חושב אחרת על מעשיו של פנחס. ביהדות, אנחנו בוחנים את מעשינו ברמה מאוד עמוקה. מעשינו אינם רק פעולה בעולם הזה, אבל יש להם גם השפעה על מי שאנחנו. המעשים שלנו מגדירים אותנו. כאשר פנחס הרג את זמרי וכזבי, הוא חשש שמעשים אלה ישפיעו על הנשמה שלו. הוא חשש שהוא נפסל לכל החיים. הנצי"ב מסביר שברית השלום עם פנחס היתה ברית רוחנית שהנשמה שלו תמיד תהיה טהורה, בגלל שהמעשים שלו היו כנים וטהורים.
אולי נוכל להשתמש בהסברו של הנצי"ב כדי להבין את רמת הקנאות הנכונה. ישנו הבדל עצום בין תחושה עמוקה לבין נקיטת פעולה בגין אותה תחושה. קנאות היא חלק חשוב ביהדות. כל יהודי חייב לחוש את הקנאות לעבוד את ה', להגן על המסורת והערכים שלנו, ואפילו להתבייש כאשר מישהו מבייש את הדת. אך, הקנאות אינה אפקטיבית כאשר היא נותרת בתוכנו, במצפון שלנו. כאשר אנחנו נותנים לקנאות שלנו לכוון את הרגשות והתאוות שלנו, אבל לא נותנים לא להתבטא במציאות, היא עוזרת לנו להזרים קנאות דתית לתוך החיים שלנו. חיים ללא קנאות בתוכנו הם חסרון.
עלינו תמיד לחוש קשר עמוק לרצונו של הקב"ה ולשאוף לחיות חיים שבהם אנחנו מקדשים את שם ה' בכל מצב. אם נגיע למצב שבו אנחנו פועלים על פי הקנאות שלנו, אנחנו עלולים לאבד שליטה ולהגיע לידי עבירה קשה וטרגדיה. ישנם מעט מאוד אנשים מיוחדים שיכולים לפעול על פי הקנאות שלהם ופנחס הוא אחד מהם. אנחנו לומדים מהבריתות שנעשו עם פנחס שביטוי של קנאות עלול להיות מסוכן מאוד ויש לפעול על פיו רק במקרים קיצוניים ביותר, וזאת רק בידי צדיקים אמיתיים. בדיוק כמו דבריו של הרב צבי יהודה קוק, מעשה של קנאות הוא מסוכן, אך לב ללא קנאות עלול להיות מסוכן באותה המידה.