חמץ ומצה בקרבנות / פרד כשדן

פרשת  ויקרא

בכל שבת בבוקר, כחצי שעה לפני תחילת התפילה בבית כנסת "מוסר אביך" קבוצה קטנה של חברים מתכנסים לשיעור משנה של הרב עזרא. אנחנו מתקדמים, לאט לאט, דרך מסכת מנחות, המטפל בקרבנות מנחה שהובאו בבית המקדש. לפני מספר חודשים, כאשר למדנו את משנה א' בפרק ה', מצאנו מחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה, מסוג המחלוקות שגורמות לגמרא להיות כל כך מעניינת. הנושא שבנדון עסק בקרבנות התודה ושתי הלחם שהובאו בשבועות.

מאחר ולחמים אלה נאפו "עם חמץ", מהיכן מגיע החומר המחמיץ? ר' מאיר היה בטוח שהחמץ מגיע מאותו הקמח ששימש לקרבנות והוא והחכמים העלו טענות מצוינות כדי לתמוך בגרסתם. אך ר' יהודה לא היה מוכן לשמוע על כך בכלל. זו לא הדרך האופטימלית לגרום לקרבנות מנחה להחמיץ, כי הבצק לא תופח בצורה טובה עם החמץ החדש הזה. במקום זאת, הוא מביא את החמץ, שהוכן מספר ימים קודם לכן בביתו.

חייכתי כאשר קראנו את הדברים האלה. ר' יהודה, שניצח בויכוח, היה חייב לדעת משהו על בצק מחמצת [שאור], שיטה של אפית לחם שאורכת מספר ימים, כי השמרים הטבעיים נמצאים באוויר ובקמח הלא-מעובד.

אך, כל קרבנות המנחה האחרים – והיו די הרבה – הובאו ללא תפיחה. (קהתי מפנה אותנו לחומש ויקרא ב':ד' ו-ה' – "חלות מצות … ורקיקי מצות, וכן לקרבנות המנחה שנאפו במחבת "מצה תהיה").

שבוע אחרי שלמדנו משנה זו, קראנו בבית הכנסת את פרשת בא, שם בפעם הראשונה אנו לומדים על האיסורים הקשורים לחמץ. ונראה שאיסור זה, החל במהלך שבעת (שמונת) ימי הפסח, ממשיך בקרבנות שלנו זמן רב אחרי שיצאנו ממצרים.

ישנם הסברים רבים לסלידה שלנו מחמץ. הידוע ביותר הוא הרעיון שתהליך ההחמצה דומה ליהירות, לגאווה, למשהו שאנו צריכים לנקות את עצמנו ממנו מדי פעם. אבל אולי כדאי לבחון את התפקיד של החמץ במצרים בתקופת פרעה, כדי להבין את הדברים בצורה קצת אחרת.

אין לי מושג מי הגה את הרעיון שקצירת החיטה, טחינת הגרעינים, ערבובם עם מים ואפייתם, יביאו להכנת לחם מזין ביותר. אנחנו יודעים ש"חמץ", לחם שהוכן עם השמרים הטבעיים המצויים בקמח, פותח במצרים, ושם הפך לחלק מהותי מאורח החיים שלהם. עד למצב ששר האופים חוטא קיבל עונש הרבה יותר קשה מאשר שר הטבחים שהיה אשם באותה המידה. אנחנו יכולים להבין מכך שכאשר נאמר שפרעה שם את יוסף אחראי על כל מצרים מלבד הלחם, מתכוונים בדיוק לזה (זכרו, קראנו שהמצרים לא היו מוכנים לארח זרים בשולחן שלהם).

כדי להבין את מה שהתורה מנסה ללמד אותנו, עלינו להבין את אורח החיים במצרים הפרעונית. רק אז נוכל להבין את המשמעות האמיתית של תקיפת הקב"ה את התרבות המצרים, הורדת מעמדו של השליט שלהם, תצוגה מרשימה של אלילים וההתעסקות המוגזמת במוות. היום, הודות למאה שנים של חפירות ארכיאולוגיות ומאתיים שנה של פענוח כתבי החרטומים, יש לנו הבנה הרבה יותר טובה על מה שהתרחש שם, מאשר אבות אבותינו, שחיו בארצות אירופה השונות. דוגמא אחת מובאת בידי הרב לורד יונתן סאקס (עם תודתו לרב ד"ר רפי זורום על "שהציע קו מחשבה זה").

כפי שהרב סאקס ציין, מסופר לנו לא פחות מאשר עשרים פעם על הקשחת ליבו של פרעה. רוב הפרשנים בנושא עוסקים בבחירה החופשית של השליט או העדר בחירה זו. אבל הרבנים סאקס וזורום מציעים גישה אחרת לגמרי, זו המתמקדת במשמעות הספציפית של ביטוי זה.

"לפי האמונה המצרית, המתים עברו נסיון כדי לבדוק אם הינם ראויים … להנות מהחיים שלאחר המוות, בשדה הקנים בארו, שם הנשמות ממשיכות לחיות בעונג לעולמי עולמים". שקלו את ליבו של האדם ואם היה קל כנוצה, הוא היה ממשיך לארו. אם לא, האלילה אממית היתה אוכלת את ליבו והאדם עבר לעולם התחתון.

"לשרש של המילה כ.ב.ד. היתה משמעות עבור המצרים באותה העת. המילה הזאת רמזה שליבו של פרעה היה כבד מנוצה. הוא עמד להיכשל בטקס שקילת הלב ולכן נמנע ממנו הדבר שהיה חשוב לו ביותר – האפשרות להצטרף לאלים בעולם הבא". תארו לעצמכם: פרעה מוותר על הדבר שהיה חשוב לו ביותר, חיים שלאחר המוות, רק כדי להתנכל לאותם היהודים המעצבנים ולאל האחד שלהם!

מה שאנחנו קוראים, ומה שעלינו להבין, הוא דיון בנוגע לאורח החיים המצרי. כל מה שהיה חשוב להם – הקב"ה הראה להם שהוא חסר משמעות – אפילו ההתעסקות המוגזמת שלהם בלחם שהחמיץ. בני ישראל ייצאו ממצרים עם המצה של אבותיהם, ואנו נשתמש בלחם מצה במקום הקדוש ביותר שלנו. אנחנו מאמינים באל אחד, ואנחנו משבחים את החיים, ולא את המוות.

ואנחנו מזלזלים באלוהיהם. כפי שהרב סאקס כתב מאוחר יותר במאמרו (במהדורת ה- 25 בינואר של Torah Tidbits): "זוהי המשמעות של לפחות שלוש מתוך המכות: הראשונה, דם, היה כנגד האפי, הנילוס, השניה, הצפרדעים, כנגד הקט, אלת הפריון והילודה, המיוצגת בצורת צפרדע, והתשיעית, מכת החושך, כנגד רא, אליל השמש. "אני חושב ששבע המכות האחרות הינן גם סטירת לחי לאלים המצריים האחרים. אנחנו פשוט לא יודעים עדיין במי מדובר. אחרת, בשביל מה אנחנו עושים את כל זה?

ובכל זאת, יש כאן רעיון למחשבה בזמן שאתם מנשנשים את המצות שלכם.