מסעי – זו הדרך ולא המטרה

הרב עזרא פרידמן

החיים הם דרך, מסע. כל שלב בדרך משפיע על הכיוון שבו תלך. אנו צפויים לעשות טעויות, אבל החכמה היא מה למדנו מאותן טעויות. כאשר אנחנו צעירים, המסע שלנו אינטנסיבי יותר. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו משתמשים בידע שצברנו בחיים כדי לשפר את עצמנו. הנביא ירמיהו מסכים עם הרעיון הזה ובמגילת איכה, אותה הוא כתב, הוא מציין את הדברים הבאים (איכה, ג':כ"ז):

"ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו"

כשאדם הוא צעיר, אירועים ואתגרים משפיעים עליו בצורה חזקה יותר מאשר בבגרותו. ילד צעיר שחווה את העולם, מפגין סקרנות כלפי כל דבר שהוא רואה. כל מראה, כל צליל וכל אירוע גורמים לו להתרגשות חדשה. וזה אינו קשור לגיל. אדם יכול לחיות את חייו באותה הגישה גם במשך שנים רבות, אם יחליט לנהוג כך. כאשר אדם רואה את החיים כמסע מתמשך, כדרך לכל מטרה, הוא נותן משמעות לכל צעד בדרך זו.

פרשתנו מלמדת אותנו על החשיבות של הדרך והמראות שאנו רואים לאורכו. פרשה זו, פרשת "מסעי", מספרת על מסעות בני ישראל. פרק שלם מוקדש לסקירה של המקומות שבהם חנו בני ישראל במהלך שהותם במדבר. התורה מפרטת את כל המקומות ואת כל מה שאירע בכל מקום.

רבות נכתב על הסיבות לכך שהתורה מפרטת בצורה כזו את המסעות. הרמב"ם כותב ב"מורה נבוכים" כי הפירוט של המסעות בא ללמד אותנו עקרון בסיסי. רוב בני האדם נוטים לשכוח את הרגע. כאשר אדם חווה אירוע מיוחד בחייו, הרגעים הראשוניים הם משמעותיים ביותר. אבל הייחודיות של האירוע מתפוגג עם הזמן. גם אם מדובר באירוע שמח, כמו חתונה או לידה, הזמן עושה את שלו. אנחנו מנסים לשחזר את התחושה המיוחדת הזו באמצעות שימור אותם אירועים בהסרטת סרטונים או בתמונות. הרמב"ם מסביר שה' הבין את הנטיה הזו של בני אדם וכתב את התשובה העמוקה שלו ב"מסעות". פרטי המסע כל כך חשובים, כדי שלא נשכח את המכשולים שעברנו. אותם מכשולים שחווינו יחד כעם, עזרו לנו להתאחד כעם. אם נשים לב לפרטי המסע, תהיה לנו הערכה רבה יותר לדרך שבה עברנו. כאשר נקרא את הפסוקים ונראה איפה הדברים התרחשו, המדבר שם נלחמנו על חיינו, נווה המדבר המוצל שם נחנו, והעמק שם בכינו, אז נוכל לשמר את התחושה החזקה של מה שהקב"ה עשה עבורנו. אז נוכל ללמוד את מה שהיינו צריכים ללמוד מאירועים חשובים אלה.

מסופר על יהודי שעבר את זוועות השואה. במהלך אותה תקופה, הוא איבד את כל רכושו. בחורף הקר הנאצים נתנו לו זוג נעליים. לתדהמתו, הוא גילה שסוליית הנעל הייתה עשויה מחתיכה של ספר תורה; חתיכת קלף עליה פסוקים של התורה הקדושה. אותו יהודי היה המום, שהוא כיהודי מאמין יצטרך לבייש את הדבר הקדוש ביותר ביהדות, בכל צעד שיעשה. אך, הוא הבין שלא הייתה לו ברירה. ובכל זאת, הוא לא השתחרר מההרגשה הקשה של מה שהוא עושה. הוא הבטיח שאם ישרוד את המלחמה, הוא יעשה ככל שיכול כדי לתרום כסף לכתיבת ספר תורה חדש. הוא אכן שרד וקם על רגליו. הוא הקים משפחה ושמר את הבטחתו. הוא תרם ספר תורה מרשים. אבל הוא גם שמר את הנעליים שהיו לו באותו המסע הנורא. כשהיה קם בשבת בבוקר, הוא היה מביט בנעליים שעמדו בארון שלו ונזכר באותם ימים קשים. אז היה הולך לבית הכנסת ונהנה לשמוע נער בר-מצוה קורא מהספר תורה שהוא תרם לבית הכנסת. הוא היה מזיל דמעה, דמעה של שמחה והערכה על הדרך שבה עבר, מעומקו של כאב וסבל אל שירה של שמחה ורווחה.

עבור האדם הפשוט, עוצמתם של אירועים חשובים לרוב מתעמעמים עם הזמן. הזכרון שלנו הוא לעתים מאוד קצר. לאחר זוועות השואה, העם היהודי המשיך להתקיים, הקים את מדינה ישראל ולאט לאט הביא אותנו למצב של רווחה לאומית. לכל אורך הדרך, אותם רגעים בהסטוריה, העצובים והשמחים, מתעמעמים עם הזמן, ומאבדים את כוחם. כדי לשמור על חיותם, עלינו להסתכל על כל פרט ופרט ב"מסעות" האישיים שלנו. אם נזכור את כל ציוני הדרך במסע שלנו, הם וודאי יותירו את הסימן שלנו על הנשמה שלנו. הדרך שלנו להגיע למטרה היא הרבה יותר חשובה מהמטרה עצמה.