מטות – מעשה וכוונה: נקודת מבט יהודית

הרב עזרא פרידמן
שאלה שנשאלת רבות בימינו היא כיצד יש לקשר בין מעשה לבין כוונה. אם אדם נותן צדקה, אך לא עושה זאת בלב שלם, האם עליו לקבל שכר על מעשה זה? אם אדם לא התכוון לפגוע באחר, אך אכן פגע בו, האם ניתן לסלוח לו על מעשה זה? ניתן לשאול אותה שאלה גם בנוגע לכוונה שאינה קשורה למעשה כלשהו. אם לאדם הייתה כוונה לעזור לחבר, אך בסוף הוא לא עשה זאת, האם יקבל שכר על כך?  לדיכוטומיה חשובה זו יש גם משמעות עמוקה בתחום הדת. מה חשוב יותר בעבודת ה' – הכוונה או המעשה? לקב"ה יש היכולת לראות את מה שבליבו ובמחשבתו של כל אדם. מה חשוב יותר לקב"ה, שאדם יהא יהודי טוב במחשבותיו, אך יעשה רק מצוות מעטות, או שיהא יהודי העושה מצוות רבות, אך ללא כוונה אמיתית?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להעמיק בפרשת השבוע בה אנו לומדים הלכות רבות הנוגעות לנדרים. לנדרים יש ערך רב ביהדות. אדם יכול לנדור נדר כדי לשפר את עצמו, כגון נדר ללמוד תורה כל יום. קיום הנדר לה' וידיעת ההשלכות הנובעות מאי קיומו יכולים לשמש כזרז להשגת מטרה כלשהי. כאשר אדם מפר את נדרו, הוא יכול להיענש במספר דרכים. אדם יכול גם להשתמש בנדרים כדי להילחם בהתמכרויות שלו. למשל, אדם המכור לאלכוהול יכול לנדור נדר שלא לגעת יותר באלכוהול כדי לפתור את בעיית השתיה שלו. נדרים משמשים גם לקידום צדק בחברה שלנו. חכמינו (מועד קטן, 13:) היו נודרים נדר קהילתי של נידוי, בסגנון "שיימינג" של היום, כדי להעניש את כל אלה שביצעו פשעים חמורים ולא ניתן להעמידם לדין.

גורם מכריע בביצוע הנדר הוא הכוונה. על פי התורה, כאשר אדם נודר נדר, חובה עליו לדעת מהי המחויבות המלאה העומדת מאחורי נדר זה. כאשר אדם נודר נדר לא לאכול ממתקים, האם כוונתו הייתה גם לא לאכול את עוגת יום ההולדת שאשתו אפתה לו? חוקי הנדרים לא נוגעים רק לביצוע פעולה. הכוונה והמשמעות הכרוכים בכך חשובים לא פחות. גם כאשר אדם מפר את נדרו, התורה מעריכה מה הייתה כוונתו של האדם בביצוע הנדר. בפרשתנו, אנו רואים את הדגש של הקב"ה על חשיבותה של הכוונה. התורה מביאה מקרה בו רשאי אדם לשחרר את בת זוגתו מנדרה בנסיבות מסוימות (במדבר 30:6):

"וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֘ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיקֹוָק֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ".

חז"ל מסבירים פסוק זה כלהלן: אישה נדרה נדר לא לשתות יין ותוך כדי ביצוע הנדר בעלה שמע אותה וביטל את נדרה בלי ידיעתה. מאוחר יותר היא לגמה מן היין. הפסוק מסתיים במילים "וַֽיקֹוָק֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ". ביטוי זה נראה תמוה. מדוע אותה אישה זקוקה ל"סליחה" אם נדרה כבר אינו מחייב? התשובה לכך קשורה לנושא שלנו. אף על פי שבמעשה שלה היא לא הפרה את נדרה, כי זו כבר בוטלה, כוונתה היתה להפר את הנדר. היא ידעה שהיא מפרה את נדרה ולמרות שלמעשה לא נעשתה כל עבירה הלכתית, התורה אומרת שאפילו על מעשה כזה יש צורך בסליחה. רש"י מוסיף כאן נקודה חשובה. אם על מעשה שנעשה שלא במתכוון יש צורך בסליחה, ודאי שיש צורך על עבירה מפורשת בתורה שהיא הרבה יותר חמורה.

היהדות הינה דת של מעשים. לכל המעשים האנושיים המוזכרים בתורה יש חשיבות רוחנית. לכל המעשים יש משמעות כאשר מבצעים אותם ברגע הנכון. גם לפעילויות הפיזיות הנדושות ביותר יש משמעות ביהדות, בין אם מדובר בלישון בסוכה או לאכול סעודה דשנה בשבת. פרשתנו באה ללמד אותנו שלמרות שהמעשים והמצוות הם יסודם של התורה, המשמעות והכוונה אינן חשובות פחות בעיני הקב"ה. זאת להבדיל מדרך החשיבה המערבית, אשר מקדשת תחושות של אהבה כלפי האלוהים ללא כל מחוייבות. היהדות מנסה להביא לשילוב מושלם בין הגורמים לעיל – כאשר אנו עובדים את הקב"ה, עלינו להשתמש במעשים שלנו, אך האהבה העמוקה שלנו לאותו מעשה חייבת להאיר גם דרך אותו מעשה. אם נבין את החשיבות של נדרים, נוכל גם לראות את החשיבות של משמעות וכוונה עמוקות של כל המעשים והמילים שלנו. תיאודור רוזוולט אמר פעם:  "אם תאמין שתוכל, עברת כבר את חצי הדרך". אם נתמקד במצוות שלנו ונקיימן בכוונה מלאה, עברנו את מלוא הדרך.