דרישת ציון – לכבוד יום ירושלים

בס"ד, עש"ק בחקותי התשע"ט, נב' שנה למלחמת ששת הימים.

הרב יהושע כ"ץ

מהדורה מורחבת

א. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

עדיין לא שכחנו, בני הדור ההוא, את שחרור ירושלים העתיקה וסביבותיה, שהייתה שבויה בידי הירדנים תשע עשרה שנה, בקרבות גיבורי ישראל, שהיו מלווים במלאכי ה' צבא-ות, ביום זך' וביום כח' באייר ה'תשכ"ז.

הייתה זו גולת הכותרת במלחמת ששת הימים, בה ראינו ניסים ונפלאות; וחובה נעימה לקרוא על כך, בעיניים של אמונה.[1]

זכינו אז בשחרור שטחי יהודה ושומרון, בהם חברון עיר האבות וכל ערי הקודש. וכיום – תודה לקל עליון – עשרות ערים וישובים פורחים.[2]

זכינו גם ברמת הגולן, ובאותם מקומות – מהם הפגיזו הסורים במשך שנים רבות את כל יישובי הכנרת ועמק הירדן, קמו יישובים לתפארה.

הקב"ה הגיד לנו, ונשמיע זאת בקול גדול! "לא ליסטים אנו שכבשנוה" אלא "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, לאשר ישר בעיניו".[3]

 הלוואי שנלך תמיד בדרכי אבותינו שנקראו ישרים, ונהיה ראויים לשם ישר-א-ל וכן למתנת "ארץ טובה ורחבה", "אשר עיני ה' אלוקיך בה…" היקרה הזאת.

התקיים אז בנו "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם" – נחלתם – שהפכה ל"נחלת גויים" – זמנית; קבלנו את מקום מקדשנו ותפארתנו והכותל הצמוד להר, מהם לא זזה שכינה, ואת ירושלים עיר קדשינו ותפארתנו תובב"א.

ראינו אז בעינינו מעין הפסוק בנבואת מלאכי (פרק ג') –  "פתאום יבוא האדון אשר אתם מבקשים"; חשנו ש"הנה הוא עומד אחר כותלנו", "מציץ מן החרכים" – עומד להתגלות, ו"אור חדש על ציון" מתחיל להאיר. אמנם החמצנו את השעה הגדולה, והיום, אחרי שנים, רואים אנו שחל עיכוב גדול בגאולתנו. [4]

מאז כח' אייר תשכ"ז זכינו שהעיר – שהייתה כולה "חרבה מבלי בניה" ו"בזויה ושוממה" "ויבלעוה לגיונות" – השתחררה מעול זרים והולכת ונבנית לתפארת. המקום ממנו "מעולם לא זזה שכינה" – משמש כבר היום מרכז השראה וחיזוק להמוני בית ישראל, מקום תפילה והתרוממות. על כך אנו מודים, מהללים ומשבחים. "מי חכם וישמור (=ינצור) אלה ויתבוננו חסדי ה'".

ישמעו הבנים, הנכדים והנינים, שלא חיו אז, ויפנימו אל ליבם כי אהבת ה' את עמו היושב בציון התגלתה בעוצמה אדירה אז, לפני חמישים ושתים שנה.

והמתבונן יראה כל הזמן חסד ה' עלינו במדינתנו, ימשיך ויפרוס עליה הקב"ה סוכת שלומו.

 

ב. עם זאת רואים אנו לאורך השנים ועד ימים אלו, שרוב העמים אינם מוכנים לקבל את בעלותנו על ירושלים. המשך למה שלא היו מוכנים – אף העמים שהצביעו ברובם (שני שליש) על הקמת בית לאומי לישראל בארצנו הקדושה, בתאריך טוב בכסלו התש"ח (כט' בנובמבר 47) – להכיר שירושלים תהיה בירת ישראל. הם החליטו אז שתהיה עיר בין לאומית. עשרים שנה אחרי כן על אף הצלחתנו המופלאה בששת הימים, המשיכו רובם לטעון שירושלים אינה של עם ישראל. וכך נמשך הדבר עד היום הזה.

הביטו וראו את המאבק הבלתי נלאה כנגד הרחבת הבניה בירושלים; וישנם מאתנו חסרי אמונה המסכימים לרעיון הזר והמחריד שירושלים כביכול אינה רק שלנו.

למרות הכל – בסייעתא דשמיא אדירה – ירושלים הולכת ומתרחבת, קול התורה הולך ומתגבר, ואף בתוככי העיר העתיקה כוח התורה – מתעצם בחסדי ה'.

אני רואה זאת בעיני במשך כל השנים מאז הקמתה של ישיבת "הכותל", שזכיתי להימנות על ראשוניה; אחריה צמחו מוסדות תורה נוספים נפלאים, ועוד היד נטויה כברכת ה'.

בעשור האחרון שופץ גם בנין "חורבת רבי יהודה החסיד". החורבה הפכה למרכז אדיר של תורה ותפילה.

יש לציין שרבים רבים התיירים, מכל רחבי תבל, הבאים כבר 52 שנים לכותל המערבי, ומסיירים בירושלים. רבים מהם באים גם לחורבה ולמוסדות התורה הרבים ורואים מה שעיניהם זוכות לקלוט.

מתפרסם יותר ויותר לכל העולם, ובכל דרכי התקשורת  שעם ישראל שוכן בעיר קודשו.

בימים בהם השתחררה העיר העתיקה בחסדי ה' מיד אויבינו, מן הסתם יש סגולה להתעוררות הקשר עם ירושלים וזיכרון ימי בניינה המפוארים[5]: ימי עבודת המקדש, מושב סנהדרין הגדולה, ואחורה – ימי מלכי בית דוד. ימים בהם עלו המוני בית ישראל לראות ולהראות.

 ישנה חשיבות גדולה לקשרי הזיכרון בעבותות אהבה למטרופולין של מלכו של עולם, שמעולם לא זזה ממנו שכינה.

 

ג. בפרק קלז' בתהילים – "על נהרות בבל" נקבעה סיסמתנו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

רש"י כותב שם ש"כנסת ישראל אומרת כן". מכאן המקור לעשיית זכר לחורבן, במיוחד בעת שמחה העלולה להשכיחו. צא ולמד הנקבע בהלכה, ומקורו בתלמוד, שבעת שמחת חתן וכלה מניחים אפר במקום פאר-תפילין, בראש החתן, או שוברים כוס, ונהגו שהחתן עושה כן, כדי להעלות זיכרונה של עיר האלוקים על ראש השמחה (הלכה שנקבעה באורח חיים ובאבן העזר).

יש להבין מהי תכלית זכרון זה?

הפתרון נמצא במשנה (ראש השנה פרק ד' וגם בסוכה פרק ג'): "התקין רבן יוחנן בן זכאי (שהיה בדור החורבן) ליטול לולב כל שבעה – זכר למקדש".

כמקור לעשיית זכר למקדש מביאה הגמרא (ר"ה ל,א וסוכה מא,א ) פסוק מירמיהו (ל,יז):

"ציון היא דורש אין לה"!  ודורשת הגמרא: "מכלל (=מכאן למדים) דבעי (=שצריכה) דרישה".

נסביר: מביקורתו של ירמיהו למדים לכל הדורות כי שומה עלינו לדרוש את ירושלים.

 ומהגמרא המביאה זאת כמקור ל"זכר למקדש" נבין כי דרישת ירושלים היא מטרת ה"זכר".

ומהי דרישה?    הרמב"ן על הפסוק "ותלך לדרוש את ה'" אומר: "ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל". הרמב"ן מביא כמה פסוקים, מנביאים ומתהילים, המעידים על כך. אמנם הוא מדבר על דרישת קרבת ה', אבל ברור שיכולים אנו להרחיב דבריו ולומר שגם דרישת ירושלים משמעותה זהה: בקשת קרבת ה' דרך ירושלים הבנויה, שתיבנה בב"א..

נמצא שמטרת זכרון ירושלים היא הדרישה, הבקשה בכל לב, אל ה' שיבנה אותה, ושתחזור להיות משכן לשכינה, מרכז לעבודה, מרכז התורה (ראה להלן), מרכז לעליה, המעיין למשפטי התורה.

בגמ' בבבא בתרא (כא,א) אמרו שרבי יהושע בן גמלא (כהן גדול בבית שני, רש"י) הוא זה שייסד שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות (=מורים לתלמידים צעירים) בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

והגמרא מספרת שם שקודם לכן התקינו "שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות (רק) בירושלים, מאי דרוש?, כלומר מה המקור שדווקא ירושלים מתאימה למטרה זו? והתשובה נאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב'). וכך נמשך תקופה מסוימת, שהעלו את הילדים לשם.

פרשו התוספות שם:

 "לפי שהיה רואה (="התינוק") קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה [ומותר לי להוסיף שכנראה הם נפגשו גם בחכמי הסנהדרין], היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה", כדדרשינן בספרי: "למען תלמד ליראה וגו' – גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". (הרחבה מעניינת לנושא זה בספר החינוך מצוה שס').

כאן יש לציין את הפסוק המיוחד "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב). פסוק זה הובא בסוף כתובות כמקור למנהג רבי חייא בן גמדא שהיה מתפלש בעפרה של ארצנו הקדושה.

רש"י בתהילים שם מביא מדרש אגדה: "כשיצא יכניה וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בית כנסת". גם הם ראו כנראה בזה "זכר", ובדרכם רצו את אבניה ואת עפרה.

וכאן נראה לפרש שכשם שהמילה "דרישה" משמעותה הפשוטה לדרוש, לבקש בתוקף, והוראתה היותר עמוקה לבקש קרבת ה' בתפילה;  גם המילה "רצו", משמעותה הפשוטה היא שהיה להם רצון, השתוקקות; והוראתה העמוקה היא תפילה מקרב לב.

ובכן, "רצו עבדיך את אבניה" וגו' הוא התיקון ל"ציון היא דורש אין לה", ומקבילה ל"בעי דרישה", בקשת חזרת השכינה. ההתפלשות בעפר של רבי חנינא בר גמדא היא ביטוי לצער על גלות השכינה והתחנונים לחזרתה.

 ד. בכל התפילות בימות החול, שבתות ומועדים, ובברכת המזון [ומעין שלוש] – אומרים אנו בקשות על בניינה השלם של ירושלים, על השבת העבודה לבית המקדש והחזרת השכינה בעוצמתה כקדמותה. (על פי דברי החינוך מצוה צה').

נשתדל בכל לבנו שלא תאמרנה מן השפה ולחוץ.

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". "הטובה – זו ירושלים" (כמו "ההר הטוב הזה". ע"פ ברכות מח), כאן המקור לברכה השלישית של ברכת המזון.

מוטל עלינו להכיר בטובה, ולדרוש בתפילה את ההר הטוב ["כי מציון תצא תורה – ואין טוב אלא תורה"], והלבנון [בית המקדש, המלבין עוונותיהן של ישראל]. ירושלים צריכה דרישה הנובעת מהבנה עמוקה מה משמעותה עבור כולנו.

כשם שעלינו לדרוש את ה' בתפילה שהיא עבודה שבלב, כך עלינו לדרוש את ירושלים מכל הלב.

 ה. הדורשים את ירושלים בתפילה ו"רצו את אבניה ואת עפרה יכוננו" – מפני שאיפתם לקרבת ה' דרך העיר אשר בה בחר; להם הזכות לדרוש בעוז ובריש גלי מהאומות, ובמקביל גם ממנהיגים תועי דרך בארצנו הקדושה: אל תעיזו לפגוע לא בקדושתה ולא בשלמותה של מטרופולין של מלך.

כמובן לא די בקריאה אליהם; העיקר הוא להמשיך להשתדל וביתר שאת לחיות ברמה רוחנית המצופה מאתנו כעם ה'.

נאזין לקול הקורא משמים: זכיתם לאתחלתא של גאולת ירושלים! כדי לזכות ולראות בבניינה השלם — חַזקוּ בִּדקה, מַלאוּ אותה בתכנים של קדושה; תנו לילדים והילדות לשחק ברחובותיה, שחוק של שמחה בצניעות וטהרה; תנו לה להיבנות רוחנית, ולא רק פיזית, בתנופה אדירה.

יהי רצון מלפני מלך שהשלום שלו שנזכה במהרה לראות בטוב ירושלים – רבתי עם, המוארת באור חדש אשר על ציון יאיר.  את ירושלים אנו דורשים, ולירו-שלם, יראה שלימה, אנו מקוים. [6]

[1] אעלה זיכרונות על קצה המזלג. כבר בשלוש השעות הראשונות של מלחמה זו, הצליחו מטוסינו להשמיד בין ארבע מאות לחמש מאות מטוסים וכלי טייס שונים על הקרקע ובאוויר, ולנטרל את רובם המכריע של שדות תעופה של אויבינו; לא רק במדינות הסובבות הקרובות, אלא כמעט בכל מדינות ערב. איך נפלו גיבורי האויב ואבדו להם כלי מלחמה!  זכורני שאדם גדול אמר: אולי לזה כיון הפייטן ב"הושענות" (כמנהג אשכנז) אולי ברוח הקודש –  במילים "הושע נא שלוש שעות הושע נא"! וזכינו שהתפילה התקבלה.

לאורך כל המלחמה הזאת היו ניצחונות שלא כדרך הטבע; האויב נוצח בקרבות עם גבורינו, ובמקומות רבים נסוג וברחו המוניו, התקיים גם בדורנו, ולא בפעם הראשונה, " כי נפל פחד היהודים עליהם".

כל העולם ראה שעם ישראל מונהג בחסד מופלא. לדוגמא: שמעתי באוזני את חסן מלך מרוקו שהתבטא בתקשורת, תוך כדי המלחמה, שהאלוקים נלחם עם היהודים.

[2] ומהפן הקרוב אלינו: כתושבי המקום, מוטל עלינו לזכור שגם אזור זה, מעלה אדומים וסביבתה, היה עד מלחמת ששת הימים מסונף למדינת ירדן. לא היה מיושב כלל והיה חלק מהמדבר – התקיים בו, כמו בעוד מקומות רבים – הפסוק "ושממו עליה אויבכם"; וכעת בחסדי ה' צמחנו לעיר גדולה לאלוקים, יפה ומטופחת להפליא, והעיקר: נוסדו בה הרבה מוסדות תורה ותפילה, ורבים הם השבים ומתעלים, כן ירבו!

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה להמשך תנופה ובנין.

[3] על פי מאמר רבי יצחק, מופיע ברש"י כקטע הראשון על התורה.

[4] אין אנו יודעים דרכי ההשגחה!  אולי משום שלא היו לנו די זכויות; אפשר משום שלא התעוררנו – מתוך אחדות מלאה – להתחזקות ולעלייה בקודש, להיות ראויים כבר ל"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".

ומי יודע?! אולי גם בגלל התגברות תפיסת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – שפשתה אז, ואני מעיז לומר – לא רק בקרב רחוקים, אלא כמעט בכל שדרות הציבור, חרף ההתפעלות הגדולה מההשגחה ומהניסים.

חשוב לחנך ולהטיף שוב ושוב לרעיון הבסיסי שאין כל סתירה בין האמונה הגדולה "כי הוא לבדו פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות…" (מתוך ברכת "יוצר" בשחרית), לבין ההכרה וההערכה הרבה לגבורה עד כדי מסירות נפש של אחינו; שניהם אמת! כי הקב"ה מגלגל זכות על ידי זכאים.

כך גם ביחס לפרט הנזכר בהמשך ברכה זו: "בורא רפואות", [גם הוא מוסב על "כי הוא לבדו"] כמובן, על ידי שלוחיו, הרופאים, האחיות והחובשים.

 הדברים מפורשים בתורה:  כנגד – "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי וגו' (הנ"ל), אומרת תורתנו הקדושה: נכון, אתה עושה חיל, אבל: "וידעתָ כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

[5] בדומה לדברי הרמח"ל על סגולת הזמן, התקפה לדבריו גם בימים של מגילת תענית.

[6] הדברים נכתבו לע"נ מורנו הגדול לאהבת ירושלים הקדושה והצפיה למקדש, הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, שהיה ממחדשי הישוב היהודי בעיר העתיקה, מראשית שיקומה בתשכ"ז ובמשך שנים רבות, תוך הפצת תורה ובניינה הרוחני והפיזי של ישיבת הכותל, שבי' אייר תשע"ט – מלאה שנה לפטירתו. ת.נ.צ.ב.ה.