משפטים – מהשמיים לארץ

התנ"ך הוא הספר הנרכש ביותר, הנקרא ביותר והקדוש ביותר בכל ההסטוריה של האנושות. כל הדתות הגדולות מסכימות כי התנ"ך הוא העדות הכתובה לכך שה' הוא אמיתי וקיים. אך ביהדות, אין די בתורה שבכתב. הקב"ה נתן לנו גם את התורה שבעל פה. משה רבנו קיבל את התורה שבכתב באותו המקום ובאותו הזמן כמו התורה שבכתב ורמת הקדושה שלה אינה פחותה מהתורה שבכתב. התורה שבעל פה נרחבת ומפורטת יותר מהתורה שבכתב. עומקה מגיע לכל ההיבטים של החיים היהודיים, כולל התלמוד, המשפט היהודי והפילוסופיה היהודית. למרות האורך הנכבד וההתפתחות של התורה שבעל פה, היא נובעת מתוך התורה שבכתב. דתות רבות לכל אורך הדורות התכחשו למסורת שבעל פה, או שזלזלו בה. כתות רבות בתוך היהדות, כגון הקראים והצדוקים, גם התעמתו עם התורה שבעל פה. במשך הזמן, נכתבה התורה שבעל פה, מפני שפחד שתישכח. אך, הכוונה לא הייתה שתהיה כתובה. התורה שבעל פה הותאמה לרוח הזמן בכל דור וחוקים רבים אינם מתועדים במדויק.

השאלה הבסיסית ביותר היא ברורה לכל – מדוע יש צורך בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה? האם לא היה הגיוני יותר שכל התורה הייתה נכתבת כבר מההתחלה או מועברת בכללותה בעל פה? יש מספר דרכים להבין עניין מסובך זה.

בפרשת משפטים, אנו מוצאים את אחת הסתירות הבולטות ביותר בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. כאשר דנים בנושאי נזיקין, התורה מתארת את העונש המתאים ליהודי שפגע ביהודי אחר (שמות, כ"א:כ"ד):

עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל׃

ניתן להבין את הפסוק הזה בצורה הכי מילולית. כאשר אדם מוציא לאדם אחר עין או שן, העונש לפוגע הוא להוציא את העין או השן שלו. אבל חכמינו מפרשים פסוק זה במונחים כספיים. התורה שבכתב טוענת שהתורה בעל פה לא התכוונה שצריך פיזית להוציא את העין של הפוגע. במקום זאת, מסבירים את הפסוק שהסכום שהפוגע צריך לשלם צריך להיות שווה לערך של העין לנפגע (הגמרא מפרטת כאן כיצד יש לחשב ערך זה). כאשר החכמים מזכירים את האפשרות של עונש פיזי, קשה להם עם ההצעה הזאת. הרמב"ם מרחיב בהסברו שאף אם הפירוש הפשוט הוא הנכון, התורה אף פעם לא התכוונה לפגוע באדם בצורה כזו.

ללא קשר לטענות אלה, התורה כן כתבה את הפסוק במילים האלה ומפרשים את המילים באופן מילולי. ולכן, מה המטרה של המילים הללו? בכתבים הפילוסופיים היהודיים, ישנן שתי גישות לשאלה זו. דעה אחת מציעה שהפירוש הפשוט של הפסוק היא להראות שהתורה מפגינה חמלה במערכת המשפט. זה הגיוני לקחת עין תמורת עין, ובכל זאת התורה מבינה שזהו עונש אכזרי ולא-הגיוני. התורה שבעל פה מרחיבה על העונש הנכון והצודק, בהתאם למשפט העברי. דעה אחרת מציעה את תאורית ההרתעה. התורה שבכתב היתה קובעת עונש כספי, אזי הפוגע היה פוחד פחות מלבצע עבירות כאלה. ובכל זאת, כוונת התורה היא שלמרות שזה מוצדק ביותר להוריד חלק מגופו של הפוגע, התורה הבינה שלא יטילו עונש זה בגלל התוצאה הלא הגיונית של אותו העונש. התורה מתארת עונש שהיו יכולים להטיל, למרות שאף פעם לא יעשו זאת, כדי להרתיע את מי שחושב לפגוע.

יש אמת מסוימת בכל אחד משני הפירושים. אולי נוכל להציע גישה שלישית. הבעיה ההגיונית בעין תחת עין היא שלנקמה אין תוצאה מעשית. זו יכולה להיות נחמה פסיכולוגית לקרבן, אבל המעשה לא יחזיר לו את העין שלו. התורה שבעל פה לקחה פסוק מופשט והפכה אותו למשהו מעשי, על ידי הערכת התשלום לפי ערך מעשי. גם התורה שבכתב וגם התורה שבעל פה הינן נכונות. התורה שבעל פה נותנת לנו דרך לממש את המילה הכתובה.  ברמה רוחנית לגמרי, יש להוציא את העין של הפוגע, בדיוק כמו שה' מעניש אדם אחר בכתב, זה תמיד מידה כנגד מידה. היבט זה ברמה רוחנית הינה הגיונית, אך אין לה משמעות בעולם הגשמי שלנו. התורה ניתנה לעולם החומרי כדי לעזור לבני אדם לעבור בין המשוכות וכך צריך להבין את המשמעות של הדברים. התורה שבעל פה משתמשת במונח זה ומסבירה כי כדי שניתן ליישם עין תחת עין בעולם שלנו, העונש צריך להיות כספי. אין הבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. האחת היא היישום של השניה. המטרה של התורה שבעל פה היא להפוך את הדת שלנו למשהו מעשי המושרש בחיי היומיום שלנו. התורה שבעל פה הייתה אמורה להישאר בעל פה כדי להסביר את החוקים הדינמיים של התורה, בהתאם לשינויים בחברה. לפי רעיון זה אין סתירה ביניהן, אלא השלמה של הפסוק.

עדיין נותרה השאלה מדוע הפסוק מתאר משהו שאינו מעשי. התשובה היא שהמשימה שלנו כיהודים היא לקשור בקשר החזק ביותר את התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אנו מחברים את הרוחני עם הגשמי – את השמיים עם הארץ. זהו רעיון בסיסי ביהדות. לכל דבר יש שני היבטים, ההיבט המופשט וההיבט המעשי. ישנן דוגמאות רבות לכך, למשל למרות שלא מביאים קרבנות לסוגים מסויימים של עבירות, וגירושין מותרים בתנאים מסויימים, אלה אינם סותרים את הרעיון של קדושת הקרבן או קדושת הנישואין. להיפך, הם מכשירים אותנו להבין את המציאות שלנו וכיצד עלינו לשאוף להשיג דרגה אמיתית של קדושה. כשאדם מקריב קרבן על עבירה, הוא ילמד לא לעבור שוב אותה עבירה. לאחר שאדם עבר גירושין, הוא ילמד מה זו אהבה אמיתית וכיצד ניתן לפתח אותה בקשר זוגי הרמוני. בניגוד לנצרות, היהדות אינה מאמינה בהתנזרות או בצדקנות ללא רבב. הדרך לרוחניות אמיתית מתחילה בהבנה מעשית של העולם כפי שאנו חיים בו.

הדוגמא המדהימה ביותר לכך במאה ה- 21 היא הקמת מדינת ישראל. ברמה מופשטת, הרעיון של הממשלה המודרנית שלנו נראה כסותר את התורה. מדוע תאפשר התורה למערכת משפטית מעין זו לשלוט בארץ הקודש? ההיפך הוא הנכון, בכדי להביא לגאולה השלמה, עלינו להשתמש בהיבטים החיוביים של החברה המודרנית כדי להעשיר את הארץ שלנו, בדיוק כמו שאנחנו מחברים בין התורה בכתב לתורה שבעל פה. למרות שיש הרבה בעיות במדינת ישראל – יריבויות פוליטיות, מחלוקות כלכליות וקשיים חברתיים – כולם הם חלק מתהליך של יצירת עתיד טוב ושופע יותר. שתי התורות מייצגות את שני העולמות שלנו, העולם הרוחני והעולם הגשמי. עלינו לשאוף תמיד לחבר בין השמיים לבין הארץ.